באסה או קלאסה

היום פורסם כי בברודווי, מעוז בגדי הספנדקס הנוצצים ומבליטי האיברים, התפאורה הגרנדיוזית והפלסטית, הכוריאוגרפיה התואמת והשירים הסוחפים, עומד לעלות בקרוב מחזמר שיורכב משירי בוב דילן ויקרא "The Times They are A-Changing", על שם אחד משיריו המפורסמים ביותר. בדומה לגורל יצירותיהם של קווין, אבבא, בילי ג'ואל וצביקה פיק, יסתופפו על בימה אחת שחקנים, זמרים, רקדנים וניצבים, ישירו משיריו של אחד מגדולי הכותבים של המאה העשרים וירקדו לצליליהם בחדווה.

בעוד שיריהם של כל הנזכרים לעיל תואמים את האופי של מחזות זמר בברודווי – נפוחים, בומבסטיים והימנוניים במקרה של קווין, זוהרים, מיידיים ורקידים מכיוון אבבא, נוטפי קיטש אצל בילי ג'ואל וכל התשובות נכונות כשמדובר בצביקה פיק – היצירה של דילן לאורך השנים, הינה ההפך המוחלט מהאתוס הברודוויאי: מופנמת, לירית, ענווה, רגישה (ולא רגשנית), מלאת אנדרסטייטמנט ועומק. השירים של דילן מחלחלים באיטיות, כמו שריטת ציפורן בעור חשוף – מגע קל יפצע באופן שטחי בלבד, אולם עקביות תוליד הקזת דם; ללא כל צורך בזיקוקי דינור מיותרים, שרק מסתירים את היופי הגולמי שטמון בהם.

דילן הוא אחד הכותבים הפוריים ביותר במאה העשרים, ששיריו זכו לאינספור גרסאות ופירושים, בכל שפה ובכל סגנון. החל מיצירות מופת שהתעלו על המקור כמו האינטרפרטציות של הנדריקס, הבירדס וניל יאנג, דרך ההפטונז מג'מייקה שראו בו משורר אמנציפציה ותיעלו אותו לכיוון רגאיי, ועד לרוקסט שטווחו בו כמו מורדים קונגולזים. ועדיין נדמה כי הלהיט - וכשאני אומר להיט אני מתכוון לרמת חשיפה, מצעדים והשמעות - הגדול ביותר שהצמיח דילן, בוודאי בעשרים השנים האחרונות, הוא מעשה הסדום שביצעו בו גאנז אנד רוזס, עת החליטו לנכס לעצמם את "Knocking on Heaven's Foor", בתחילה בהופעות, ומאוחר יותר באלבומם הכפול (הכפול) "Use Your Illusion".

הביצוע של גאנז, גם אם מגיע מתוך כבוד לדילן, הוא ניתוץ טוטאלי של המורשת המוזיקלית שהוא הנחיל לנו. כמבצע, קשה לשפוט את דילן לפי פרמטרים קונבנציונאליים, משום שהוא בדיוק מאותם מוזיקאים, שהוכיחו שאין חוקיות באמנות, וקול פעמונים אינו מתעלה באופן אוטומטי מעל לצרידות וגרון ניחר. זה בדיוק המקום שבו גאנז טועים, כשהם מפעילים את כל התחמושת הארטילרית שלהם החל מהריף שפותח אותו ולא מותיר מקום לטעויות – סלאש הגיע הביתה ויש לו מפרט חדש ביד - ועד לצווחת הסיום המתבקשת של אקסל.

שלא יהיו טעויות – אני ממש לא מגיע ממקום ריאקציוני של "אל תגעו לי בדילן". מצדי תגעו בדילן כמה שאתם רוצים, אבל במקרה זה אין לכם ברירה, אלא לשאת באחריות המלאה. אפשר היה לקחת את "Knocking on Heaven's Door” ללא מעט כיוונים מרתקים, אבל הכיוון הצפוי והבנאלי של בלדת-רוק-אצטדיונים, בהחלט ולא מתאים כאן. הסאונד האנרגטי של הגיטרות, שעוטף את היבבות הכאילו וירטואוזיות של אקסל ("היי היי, היי היי יה"), הסולו השטיקי שמגיע באמצע, הברייק שבו אקסל מתעקש להוציא החוצה את הקרביים ולהתנהג כמו סולן עם נשמה, לפני התפרצות הפזמון האחרונה - כולם מעידים על חוסר הבנה רגישות בטיפול בשיר; על חוסר התאמה בין מלים, לחן, ביצוע מקורי וחידוש. לא לחינם, האלבום האחרון בקריירה של גאנז הוא "תקרית הספגטי", בו הצליחו להיכשל פעם אחר פעם בהתאמת האנרגיות והיכולות שלהם, לשירים שאינם שלהם.

בניגוד ללהקה הרעבה של "Appetite for Destruction", לגאנז שמחדשים את דילן כבר אין תיאבון (אולי זה כל הקוק הזה). יש להם יחסי גומלין ברורים עם הקהל שלהם, ובדיוק מהמקום הזה הם מגיעים לדילן. קצת כמו מחזמר כשחושבים על זה.

אני זוכר שלפני 15 שנה בערך, גן חיות הגיעו לתיכון בו למדתי וביצעו את השיר, כשהם מעתיקים את העיבוד מזה של גאנז. "אם לגאנז אנד רוזס מותר, אז למה לא לנו?" הפטיר שרון מולדאבי לקהל מבלי להתנצל ונתן את האות לשחר בן ברק על תקן סלאש, להתחיל את השיר. אמר, ולא יסף.