בעטיפת אלבומו החדש, "Trust No One", מתאמץ דייב נבארו בעיקר להיראות מכוער. חשבון נפש עם חילטורי דוגמנות מהעבר אולי, או שמא ביטוי ויזואלי לאופן שבו מרגיש עכשיו אחד הגיטריסטים הגדולים והמעצבים ביותר של שנות התשעים. קשה לומר.
ב-1991, חמש שנים אחרי הקמתה, התפרקה ג'יינז אדיקשן, הלהקה שירתה את כדור הפתיחה של הרוק האלטרנטיבי ופגעה לעצמה ברגל. נבארו הפך בנקודה זו למעין שכיר חרב על גיטרה וטייל אצל ניין אינץ' ניילז, פורנו פור פיירוס, אלאניס מוריסט וגאנז אנד רוזס.
בוודסטוק 1994 הוא בצבץ לפתע על הבמה עם הרד הוט צ'ילי פפרז שאחרי "בלוד שוגר סקס מג'יק" האלוהי ופרישתו של ג'ון פרושיאנטה. נראה שנבארו ואני לא רואים עין בעין, שכן את ההתנסות שלו בהקלטת אלבומה הבא של הפפרז, "One Hot Minute", הוא מסכם כהתפשרות על סגנון אותו הוא לא ממש מעריך. אני לעומתו חושב שבדיסק ההוא צרובה תפארת עבודתו, שתמיד זכתה לקיטונות של שבחים בשל הגיוון ומערך הז'אנרים השזור בה, ושם, ב-1995, קיבלה גם תוספת חיננית של Fאנקיות.
בכל אופן, לכל אורך הדרך היו משולבים בסיפור סמים קשים, ותמיד ריחפה מעל אותה טרגדיה. אישית אני חושב שזה קצת חרא שבכל כתבה על נבארו מספרים איך הוא ראה בגיל 15 את אמא שלו נרצחת על ידי האקס שלה, אבל לנוכח המקום המשמעותי לה היא זוכה באלבום, זה בלתי נמנע.
והאלבום הזה, שכולל גם סיפורים על מערכות יחסים דפוקות ועל אדם שמרגיש דפוק, הוא אלבום שלא מנסה להתייחס אליך יפה. לנבארו יש, מסתבר, קול מצוין, אבל גילוי זה מתרחש בעצם רק בשיר האחרון. יותר מדי אפקטים על השירה, שלל קולות שניים וצלילי מחשב בינות דיסטורשן מחביאים את העובדה הזאת. ושוב, כמו ברבים מאלבומי הרוק של השנתיים האחרונות, גם כאן נמצאת אותה נטייה לשלב לופי תופים לאורך הדיסק ולהוכיח חזית טכנולוגית בקיאה. מה שחסר לנבארו - וזה מורגש לאורך כל הדיסק ובכל רגע שבו הוא פותח בסולו אימתני על רקע רעשים שמתאמצים להישמע לא מתוכנתים - זאת בעצם להקה. שתתמוך בו, שיוכל להישען עליה, שתעיף את העמימות הזו שהיא לעתים קרובות תוצר לוואי של אלבומי-איש-אחד. הוא צריך, בקיצור, להקה.
דייב נבארו נשמע באלבום הבכורה שלו כמו פו פייטרס של דייב גרוהל, ובעצם גם כמו כמה להקות אחרות. כמה מוזר וחבל שהאיש שהיה חלוץ בהגדרת הז'אנר, משתמש כעת רק בקלישאות שנערמו בצדי הדרך.
ובכל זאת, אל נא תיפול רוחכם. הוא עדיין גיטריסט ענק (אם כי לא בשיא כושרו), הוא עדיין מספק כמה שירים מעניינים באלבום שלו (הבולטים מביניהם"Rexall" ו- "Not for Nothing") והוא כואב בצורה ניתנת להערכה ("אני שונא את החיים שלי" הוא חוזר וצועק בשיר הראשון באלבום). אבל מה לעשות, כשאתה דייב נבארו, להבדיל מפרי פארל, מצפים ממך ליותר.
מה המצב, אמא'לה?
26.7.2001 / 10:59