שפשוף נעים: העונה השניה של מילואים

מאחר ובזמן שלא הייתי כאן איש לא שלח מיילים נזעמים לעורך בגין חסרוני, נאלצתי להפיץ בעצמי שמועות שנעדרתי מוואלה! תרבות כי עשיתי מילואים בסיירת השינניות המובחרת של האוגמ"ר. חלום ישן שלי. האמת היא, שבסך הכל נפשתי לי כמו כל המלייאנים בבית של סבתא ביקנעם-עילית (חופשה באיכות של מינוס 4 כוכבים אמנם, אבל לפחות לא הייתה שם טלוויזיה). המילואים היחידים שישלחו אותי אליהם הם כנראה בסדרה של האחים ברבש. גם טוב. לא מתלוננת. אם כבר נגזר עלי לשבור צום טלוויזיוני, לפחות שיהיה עם משהו איכותי.

קודם כל, כבוד לברבשים על כך שהם בכלל עשו עונה שניה. כבר חשבתי שהם הולכים להשאיר אותי עם המא"ג ביד כמו ב"טירונות", ושאחרי הפרק האחרון לעולם לא נדע מה קרה ל"פיסטוק" הירוי והאם הוא באמת הלך פארש כמו הפלוגה ההיא של גבעתי. לשמחתי, נוכחתי שהם דווקא כן יודעים לגמור ואפילו להתחיל סיבוב חדש בפול ווליום: יריות, פצועים, הרוגים, בלאגן, מתח מקפיא, כמעט אפס רגעים מתים. אח, איזו דרמה. הברבשים יודעים את העבודה, ולנו נשאר רק לשבת ולפעור עיניים גדולות ולבקש יפה עוד קצת.

"מילואים" היא מראה לצה"ל של היום ולחברה הישראלית בכלל, בניסיון מוצלח להתחמק לשם שינוי מקלישאת הזיקפה לאומית. תסתכלו עליהם ותראו אותנו: צבא גדול ומסורבל, יד ימין לא יודעת מה יד שמאל עושה, חוסר ביטחון או ביטחון מופרז בהתנהלות, תגובות מאוחרות, אבידות מיותרות בנפש. תדע כל אם עבריה שלא תמיד יש האפי-אנד.

קצת מבאס לקבל תזכורת למצב הזה, במיוחד בימים פסימיים כאלו, ומצד שני, החולשות האנושיות האלו, עליה הסדרה בנויה, בועטות בבטנו של הצופה גם הרחק מרגעי האקשן. וזה מצוין. למעט קטעי קיטש מזוקק (אילנית שרה ברדיו "ארץ בה נולדנו, ארץ בה נחיה, יהיה מה שיהיה" כשמסביב מחבלים תופרים את המחלקה) וחוסר אמינות קל עד בינוני (מי מבזבז חייל בניסיונות להגיע למכשיר הקשר כשיש פלאפון בהישג יד, למשל. לא חשוב, סלחתי), "מילואים" עדיין מוציאה את הרעל הנסתר בצופיה וגורמת להם לרצות להתקשר לקצינת הקישור הקרובה למקום מגוריהם ולדרוש שישלחו להם צו במיידי.

יכול להיות שאלו רק התשוקות הנסתרות והחולניות שלי שמדברות, אבל באמת, למרות הכל, אינני זוכרת מתי מילואים נראו סקסיים כל כך. אולי זה דרור קרן שאחראי לאפקט. צריך לבדוק. ולא לדפוק נפקדות גם מהפרקים הבאים.

"מילואים", העונה השניה, ערוץ 2, יום ג', 21:00.