הכובען המטורף

כשסיפרתי לחברה שלי שסיד בארט מת, היא התפלאה שהוא בכלל היה חי. ככה זה אצל אנשים שגוזרים על עצמם התנזרות מוחלטת מהופעה ציבורית – הצריבה שהם הותירו בזיכרון הקולקטיבי הולכת ודוהה כל עוד הם חיים, ודווקא המוות מציל אותם מתהום הנשייה שגזרו על עצמם.

התקשרתי לעשרה אנשים לערך, שיכלו לכתוב הספד הולם יותר ממני לבארט (יש עוד הרבה, אבל אין לי את הטלפון שלהם), כדי שיעשו עמו חסד אחרון. אולם מכל אחד מהם זכיתי לאותה תשובה לאקונית, בטון חצי מתנצל - "קטונתי".

ודווקא המילה היבשה הזו, היא אולי ההספד היפה ביותר שאפשר לכתוב. היא מתארת את אפסות הביקורת, לעומת השפעתה העצומה של היצירה האמיתית; מגמדת את חשיבות התגובה, זו שמגיעה בדיעבד, לאחר המוות, מול מי שבזמן אמת הצליח לשנות את הדרך בה אנחנו תופסים אמנות.

בארט, בדומה לפיקאסו, גודאר, בונואל וקרואק – רשימת מכולת קטנה שהכנתי מהמאה שעברה – לימד אותנו את היופי שבעוקם. את השלמות שבשבר ואת היעדר הגבולות והאפשרויות. בארט היה הראשון שתרגם בצורה כה טוטאלית - ובהתאמה מרשימה כל כך - את החוויה התודעתית הפסיכדלית, למוזיקה שפרצה ממנו. העוקם הנפלא הזה, שבלט בים של קווים ישרים, נקיים ומשעממים, היה גם ככל הנראה הגורם לנפילתו.

אפשר היה לצבוע את ההספד הזה בצבעים קודרים ולצייר דמות טרגית, שנפלה קורבן לכשרון הענק שלה ולשיגעון ענק עוד יותר; להגדיר אותו כגרסת ד"ר הופמן של פיט בסט, מכיוון שפספס את ההצלחה האדירה של פינק פלויד ולנסות לשער מה היה קורה אילו עדיין היה חלק מהלהקה - האם פינק פלויד הייתה בכלל הלהקה שאנו מכירים, או שהייתה הופכת להערת אגב חשובה ומשפיעה בהיסטוריה של הרוק, אך הרבה פחות פופולארית? אבל אם נעשה זאת נפספס את כל מה שבארט ייצג; נשפוט אותו ואת האירועים שחלפו לפי פרמטרים מוכרים וקונבנציונאליים, שכלל אינם תואמים את ההתנהלות שלו, הן כאדם והן כמוזיקאי.

אין טעם להתחיל ולמנות את כל האמנים שהושפעו מבארט (כולם), מספר האלבומים שהוציא (לא הרבה), איפה הייתה ההופעה האחרונה שלו (ביחד עם הנדריקס, קית מון וקורט קוביין, היום בבוקר) וכמה סלילים של הקלטות נדירות נמצאים בבית של אמא שלו, שם שהה באופן קבוע (נמצאו רק ציורים). בשביל זה יש אול-מיוזיק. מבחינת מכלול היצירה שלו, אין כל טעם גם להצטער על מותו – זה לא שהוא בדיוק עמד להשלים איזה פרויקט חדש (בלשון המעטה כמובן. זה כבר עשרות שנים שלא שמענו ממנו כלום), ואת התרומה העצומה שלו לנו הוא כבר נתן מזמן. ועדיין, אתמול כששמעתי שסיד בארט מת, הייתי עצוב.