את בתוך הקצב?

אתחיל בהסתייגות גורפת לדברים שיש לי לומר – כרגע טרם הוכח כי הנשיא אכן גהר על נשות משרדו בעת היותו שר, והוא עדיין בחזקת חף מפשע, ולפיכך כל דבריי הם לכאורה.

מי שזוכר את קצב בתקופה שעוד לא היה לאזרח מספר אחת, והכוונה היא לא רק לפרשנים פוליטיים, שמפליא כיצד הם זוכרים את העובדות המשעממות ביותר בנוגע לאנשים המשעממים ביותר, זוכר דמות של עסקן פוליטי קטן וגם לא חכם גדול. תמיד הסתובב לו עם חצי חיוך דבילי, כאילו אומר לעצמו משועשע – "השם יודע איך עדיין לא גילו שאני כלום והעיפו אותי מכאן לכל הרוחות". כשנבחר לנשיאות, בצעד הפוליטי המרתק ביותר בשנים האחרונות, החל קצב להמיר את התוכן שמאחורי אותו חיוך, שלא נמחה מפניו מעולם. פתאום החיוך הפך לסמל של סולידיות, ממלכתיות, עממיות והתנשאות באחת. קצב מתג עצמו כנקי מפוליטיקה, מעסקנות, מהתלהמות בנושאים מדיניים, ובטח ובטח מיצרים. הוא הכריז, עם תחילת כהונתו, כי זו תהייה הכהונה השקטה ביותר של נשיאות בתולדות ישראל.

אם נתייחס אל שתי תקופות כהונתו כאל תקופה אחת ארוכה, לומר שהיא שקטה כבר לא ניתן, למרות שעברו כמה שנים טובות עד שהלכלוך החל נוזל משקית הזבל שעטה על עצמו הנשיא. ניתן אף לומר דבר לזכותו – קצב הצליח ליצור לעצמו תדמית די סטרילית, ואם נלמד לקח מכהונתו עד עתה ועל דרך השלילה מכהונת קודמו בתפקיד, הרי שכל שהנשיא צריך בכדי לזכות לתדמית צחה, הוא לשתוק ולחייך חיוך דבילי. וכן, גם לא להטריד מינית את העובדות תחתיו, בהווה או בעבר.

לכן, היה אלמנט של הפתעה בתגלית בנוגע לקצב. הוא באמת נראה נחוש שלא לעשות טעויות, ולצורך כך לצמצם את פועליו כנשיא, ואף לרוקן את המוסד הזה מהתוכן האווילי שעוד נותר בו (והנכם מוזמנים להפליג במחשבות בסוגיה – למה לעזאזל יש לנו נשיא?). כשיש לנו ראש ממשלה לשעבר, שעדיין לא ברור האם הוא באמת נהג לאכול ילדים ערבים לארוחת בוקר, וראש ממשלה בהווה שגם אם הוא נקי כפיים, לו היו מספרים לי שמכר את הכותל תמורת אמו, לא הייתי מופתע, ושר ביטחון שנראה כאילו לא יוכל לעצור את עצמו מלהתנפל על עוגיה בתאווה בכל זמן נתון, הנשיא קצב הצליח להפתיע ולשמור על פאסון.

כעת, כשהפרשה התפוצצה, ומלאכת מחשבת של שנות כהונה רבות התמוססה כלא הייתה, נדמה כאילו מדובר בסיפור פוליטי. אולם, הלכה למעשה לפנינו עוד עבריין מבין עבריינים רבים, שמזהמים לנו את כל שדרות המערכת הפוליטית, מושחתים, גנבים ושקרנים. משום כך, פוליטיקאים שונים שהתראיינו בנוגע לפרשה, הביעו תקווה שהנשיא יצא ממנה בשלום. גם אם אפשרות כזאת אינה נראית ממשית כעת, החלק המטריד בדבריהם של המרואיינים הוא ההתעלמות שלהם מהנושא המרכזי בפרשה.

כרגיל במקרים מסוג זה, בהם דנים בהטרדה מינית של נשים על-ידי מעסיקיהן, החברה הישראלית לא ממש מפנימה את חומרת המעשה. ההתייחסות אל הנאשם היא כאל מישהו שעשה משהו שפשוט אסור על-פי חוק, ולא כאל מישהו שביזה והשפיל נשים שסרו למרותו. המקרה של קצב חמור בצורה יוצאת דופן.

כמי שנבחר להיות "הנשיא המזרחי" הראשון של מדינת ישראל, ואף התגאה בכך, ניתן היה לצפות ממנו לרגישות רבה לאוכלוסיות מקופחות. אז נניח שלחוש אמפתיה כלפי הערבים הישראלים והפלסטינאים זאת בקשה מרחיקת לכת, אבל נשים בדרך-כלל יותר קל לנו לתפוש כשייכות למין האנושי, והאופן בו הוא ניצל את חולשת הנשים שעבדו תחתיו צריכה להוות תמרור אזהרה לחברה הישראלית כולה. אלא שהחברה הישראלית ברובה שואפת לנורמליות, ומאחר שהמצב בארץ לא צפוי להפוך לנורמלי במאות הקרובות, פונה החברה הישראלית להגדרה מחדש של הנורמה. בהגדרה זו נשים צריכות לספוג בשקט הערות הנוגעות למיניותן (חרף חוק מפורש האוסר זאת), ואם הן אינן פועלות כך, הן קטנוניות במקרה הטוב, או סחטניות במקרה הרע.

לכן, גם במקרה זה, על-אף השלומיאליות ואותו חיוך דבילי, בחר הנשיא בטקטיקה מחוכמת למדי בעת יציאתו מהארון עם הסיפור, שכן איזה גבר לא יודע שנשים רק רוצות למצוץ את דמינו וכספינו, ולצורך כך הן מחצינות את מיניותן הפגיעה, מפתות אותנו לגעת ואז מנחיתות תביעה משפטית על הראש שלנו?