וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

חסן לאומי

אבי שילון

13.7.2006 / 6:38

מי לא קיווה שצה"ל ישים סוף לנסראללה בשידור חי? אבי שילון על הנאום שייכנס לפנתיאון העימות הישראלי-ערבי

בתזמון מוזר, המשחק הכי טוב בעולם הוקרן דווקא שלושה ימים לאחר תום המונדיאל. נאומו של חסן נסראללה היה מסוג האירועים שתסריטאים מוכנים להרוג בשביל להניח עליו את ידם. אף אלמנט דרמטי לא נמלט מדבריו, שהועברו בשידור חי עם תרגום סימולטני בכל שלושת הערוצים. ברגעי השיא, לא ברור היה האם העובדה שמדובר במציאות ולא בסרט מעלה או מפחיתה מההתרגשות.

הייתה בנאומו חשיפה אינטימית ("לא משנה שהשבויים הם דרוזים", ציין טרם דווח על כך בתקשורת הישראלית, ולמרות הספקות שעדיין נותרו באשר לזהותם), גיחוך מצמרר משל היה הרשע ב"אוסטין פאוורס" ("הם נמצאים רחוק, רחוק מאוד...", חייך), הומור בריטי יבש ("יש להם ראש ממשלה חדש, שר הגנה חדש, רמטכ"ל חדש, ואני מציע להם ללמוד מהניסיון של הקודמים..."), תפנית בעלילה ("אבל אני לא רוצה הסלמה..."), הזעת יתר ששידרה היפוך תפקידים (הסאב-טקסט של נאומו הצביע בעצם על בהלה מתגובת ישראל), ותחושה עזה של טו בי קונטיניוד ("לישראלים מחכה הפתעה"). קשה להאמין שהייתי הישראלי היחידי שלא חלם לשמוע רחש של מסוק צה"לי שיחתום את נאומו של נסראללה בהפי-אנד.

ישראלים בני 50 ומעלה לעולם לא ישכחו את האיומים של שליט מצרים, ג'מאל עבדול נאצר, ברדיו "קול הרעם" המצרי, "לזרוק את היהודים לים", לפני מלחמת ששת הימים. נאומו של נסראללה מצטרף לפנתיאון העימות הישראלי-ערבי בנישת התקשורת.

בנאומו הצליח נסראללה להנהיר מדוע הלאומיות היא רגש כה עז, גם בעולם הפוסט-מודרני. מעטים הם הרגעים בהם אזרח מזדהה עם מדינתו, מנהיגיה וחייליה, כפי שחש כל ישראלי שפוי אתמול בשעה 18:00. השחצנות המדודה, החיוך המדושן, חליפות הסבנטיז שלבשו רבים מהלבנונים שהאזינו לנאומו – כל אלה עיצבו תפאורה מאיימת, נוכרית ומוכרת בד בבד, תפאורה שגיבשה את הישראלים לקבוצה הומוגנית, קבוצה שהפכה למשפחה לנוכח החרב מול צווארה. אם יש משהו חיובי ברגעים כמעט-פאשיסטים, הוא התבטא אתמול בשידורי הטלוויזיה. רגעים בהם כולנו תבענו את עלבונו של שר ההגנה ה"ג'דיד" (חדש בערבית) של ישראל.

מפגן הפטריוטיות היה מדויק ונבון

ביום שכזה, רק אדם פגום רגשית יכול היה שלא להעריך את טשטוש הזהויות בין הכתבים, הפרשנים והמנחים. לפרקים רבים – רבים וטובים לשם שינוי – אי אפשר היה להבין מי הוא לובש המדים ומי הוא העיתונאי. דבר אחד היה ברור: כולנו ישראלים. כך, למשל, ביקש אהוד יערי – פרשן מדיני-צבאי מהסוג שלא מייצרים עוד, ולמרבה הצער גם לא ייצרו כבר לעולם – לנזוף בנסיבות קיומה של מסיבת העיתונאים שערך אלוף פיקוד הצפון, למרות שבסך-הכל התבקש לחוות את דעתו על שעתיד להתרחש.

יערי טען, בצדק, כי מסיבת העיתונאים נראתה כתגובה חפוזה, נגררת ולא מגובשת לדברי נסראללה. "זה אמנם לא תפקידי", אמר לגדי סוקניק, "אבל אני לא חושב שהאלוף, עם כל הכבוד והחיבה, היה צריך כך להגיב". כך, ללא הצטעצעות של אובייקטיביות עיתונאית, אמר: "עם כל החיבה והכבוד". בימים רגילים אפשר היה להצביע על הזיקה בין יערי לצבא כבעייתית. אבל אתמול לא היה יום רגיל. יערי לא היה היחידי שזלג מדמות הפרשן לדמות האזרח המייעץ והפגוע. גם יואב לימור מערוץ 1 החל את דיווחו לגבי החיילים שנהרגו בהפגנת סלידה מהאויב: "תרשו לי להתעלם מנאום נסראללה ולדבר על מה שחשוב".

מפגן הפטריוטיות בכל הערוצים היה מדויק ונבון. ללא התלהמות, ללא זעקות קרב, ללא חיפוש אשמים. מזיגה נדירה בין אחריות לאומית לעבודה עיתונאית מרשימה, הן מבחינת איכות הדיווח והן מבחינת רגישותו.

קשה לומר מה הוביל למה, אבל השידורים שיקפו נאמנה את הלך הרוח הציבורי. בניגוד לאירועים דומים בעבר – והרי ידענו אסונות לא פחות גדולים – הפעם השתררה בציבור תחושה אחרת. כבדה, נוגה, כמו היה זה הפיגוע הראשון שחווינו. דומה כי הנסיגה מלבנון הוכיחה אתמול את יתרונותיה, ולו מבחינת הלכידות החברתית. אם אירועים דומים בצפון עוררו בעבר כאב משותף אבל גם מחלוקת פוליטית, הפעם התאחדנו בתחושה כי הצדק עימנו. זו הסיבה העיקרית לכך שהפטריוטיות לא גלשה להתלהמות, והקונצנזוס היה, לשם שינוי, בריא. כל שנותר מהתסריט הטלוויזיוני של אתמול הוא להמתין לאותו הפי-אנד (ולקוות שאהוד יערי הוא זה שיבשר עליו; מגיע לו).

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully