איזו מוזיקה אתה שומע במהלך העבודה?
מוזיקה היא מאסט אצלי ביצירה ובכלל בחיים. היא האמנות הגבוהה, הראשונית, החיבור המושלם אל הנפש; ללא חוצצים, ללא התנגדויות, ללא שומרי סף. אני שומע מוזיקה כל היום. אפילו כשאני הולך ברגל בעיר אני סוחב איתי נגן MP3. אני פשוט מרגיש בסרט - יש לי את המוזיקה שאני אוהב, כל דימויי החיים עוברים לפני והם בעצם הסיפור הכי מעניין.
יש לי אוסף מכובד, מכל הסוגים והצבעים, ואני די.ג'יי לעת מצוא כתחביב. אני גם לא מפסיק לרכוש מוזיקה. זו מחלה. בעצם, זו אהבה ואת זה אין צורך להסביר. כל יצירה אצלי מתחברת לסוג שונה של מוזיקה או אמן. אני יכול לשמוע את אותו הדיסק 30 פעם ברציפות כשאני עובד על יצירה מסוימת. זה אולי נשמע סיזיפי, אבל החיבור הרגשי שיוצרת המוזיקה הספציפית שבחרתי, שלא נבחרת באקראי, שומרת אותי מרוכז ומחובר ליצירה.
יש רשימה שלא נגמרת של מוזיקאים שמשפיעים עליי; בוב דילן, קולטריין, גרייטפול דד, פרנק זאפה, El Bicho, סועד מאסי, טום וויטס, ניל יאנג, אמני ג'אז, היפ הופ, פלמנקו, אמנים ערביים, מכל הבא לאוזן. מוזיקאים הם זיכרון של תקופות שאני משמר, מהילדות, מאהבות, מתקופות שגרתי בחו"ל. זה כמו ריח מוכר שמחזיר אותך בזמן ואני לא מפסיק להתחדש גם כל הזמן במוזיקה שנעשית כאן ועכשיו.
עוד בוואלה!
מעדיף לקרוא את התגובות
מה יותר מזין אותך: טלוויזיה, ספר או סרט?
אני לא מחובר לא לכבלים ולא ללווין. פעם הייתי מכור. מאז שפרשתי מעבודתי כצלם עיתונות אני לא רואה טלויזיה ולא קורא עיתונים. אני פשוט נהיה עצבני וחולה מהם. אני מציץ מדי פעם בכותרות באינטרנט ומעדיף לקרוא את התגובות של האנשים מאשר את הכתבות עצמן.
אני מעדיף לקרוא ספרים, זה מקור השראה מצויין ועמוק ועשיר יותר מכל סרט. הכתיבה שלי מושפעת מאוד מהסופרים שאני אוהב, בעיקר מסרוונטס. הגיבור שלי הוא סנשו פנשו. גם פרננדו פסואה. אחרי שקראתי את "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" של מארק האדון, שמספר על ילד עם תסמונת הספרגר, סוג של אוטיזם, עשיתי עבודה שמתייחסת לתקשורת בין אנשים. לא תקשורת מילולית, אלא שפת גוף; מבטים, יותר נכון. איך אנחנו מבינים אחד את השני דרך קריאת הפנים ושפת הגוף.
אני אוהב קולנוע אבל מאוד בררן. אני יכול לראות סרטים טובים עשרות פעמים ותמיד ליהנות כמו בפעם הראשונה. אני אוהב את הסרטים של ג'רמוש, אלמדובר, טים ברטון והאחים כהן. לאחרונה ראיתי את "התרסקות" של פול האגיס ואת "לחזור" של אלמדובר. את שניהם אהבתי וסביר שאראה אותם שוב.
אני קורא הרבה ספרים שאני בוחר באופן אקראי, אך משום מה זה תמיד הספר הנכון בזמן הנכון; מסרוונטס דרך טולקין ועד וולט ויטמן, מארק האדון, גבריאל גרסיה מרקס, ז'ורז פרק ופרננדו פסואה. עכשיו אני קורא את "הטרילוגיה" של סמואל בקט.
לחלוק איתו רגע אחד של כאב ואושר
מה היית משנה ברחוב מגוריך?
אני גר ברחוב הרצל בת"א. עכשיו הרחוב הפך לאתר חפירות כי מחליפים את צינורות הביוב, את הכביש ואת המדרכה. הוא אחד הרחובות היפים בעיר ואחד המכוערים בה. הבתים בו הם מהיפים בעיר, הם רק מכוסים בשלטים של חניות וצנרת מתפוררת ושנים של פיח, כמובן. זה רחוב פיוטי פיוטי, וכשהערב יורד הוא מתרוקן, הופך לאחד השקטים בעיר ואין בו בעית חניה.
אני מקווה שביום מן הימים, כשיגמרו לשפץ את הבתים, יהיו מספיק חכמים לשמר את הבתים ולא לבנות מגדלים במקומם. הוא עוד יחזור לימיו הטובים, אבל אז אני בטח לא אוכל להרשות לעצמי לגור בו, כי המחירים יהיו בהתאם לסטייל. כרגע אסתפק בכמה עצים.
למי היית מכניס מכות?
אין מישהו ספציפי שהייתי רוצה לתת לו מכות. אם מישהו יצליח לעצבן אותי, וזו משימה מאוד לא פשוטה, או יאיים עלי או על מישהו קרוב ללבי, אני לא מקנא בו.
את מי היית מזמין לדרינק על חשבונך?
חשבתי על זה הרבה והייתי בוחר בוואן גוך. הייתי פשוט רוצה לדבר איתו, לחבק אותו, לחלוק איתו רגע אחד של כאב ואושר. בשבילי הוא סמן וסמל לאמונה באמנות. גם אם מכרת רק ציור אחד בחייך ואף אחד לא התייחס אליך ולא קיבלת את האהבה שרצית, איבדת את שפיותך ואת חייך, נשארת נאמן לאמת ולאמנות שלך.
מה ההתמכרות שלך?
מעבר לטבק ולעישון, אני מכור לחופש היצירה שלי, לאפשר לעצמי ליצור בכל מדיה ובכל שעה. אולי אני גם מכור לחברים. אני יכול ואוהב להיות לבד אבל אני תמיד נפגש עם חברים. אנשים מרתקים אותי, הם המראה שלי, מקור להשראה וכמובן לפאן.
מה הרינגטון שלך?
אני תמיד חייב רינגטון רגוע כי אני משתמש הרבה במכשיר הזה, שאני כל כך לא אוהב. אני פשוט לא אוהב ניידים. הם מלחיצים אותי וגורמים לי לחשוב שמשהו קרה. אני חושב שאלו שאריות מימיי כצלם עיתונות. גם אי אפשר לנהל שיחה עם מישהו בלי שהדבר הזה יצלצל לפחות פעמים 3 במשך הפגישה.
מי היית רוצה שיראה את התערוכה שלך, חי או מת?
מעבר לחברים, למשפחה או אנשים שמתעניינים קצת ב"קולטורה" ותמיד כיף לראות, אני חייב לציין שוב את ואן גוך.
איזה מכשיר חשמלי מפחיד אותך?
אני לא מפחד ממכשירים חשמליים. אקדח לא הורג אנשים, אנשים הורגים.
עוד בוואלה!
עוד בוואלה!
תיק עיתונות:
מהצד, נדמה שאם זה היה תלוי בדדי ליפשיץ (39), הוא היה מרים איזו גיטרה, דוחף את המצלמה לתיק ויוצא לשוטט בעולם; ללכת בצדי השדות, לכתוב שירים בראשו בין מעברי הגבולות וללגום יין מול השקיעה. עד שיגשים את גורלו הטרובדורי, הוא נע ונד בין עמדת הדי.ג'יי בננוצ'קה והרחובות הנסתרים של דרום תל אביב.
אחרי שהעביר עשר שנים כצלם עיתונות (ב"חדשות", "ראש אחד", "ידיעות אחרונות" ו-Ynet), הוא עבר לפורטוגל ב-2002, שם חי שנתיים. מאז ששב לארץ, הוא מגדיר את עצמו כצלם עצמאי ואמן רב-תחומי. מאז 1994, משתתף ליפשיץ (שלמד בקמרה אובסקורה) לפחות פעם בשנה בתערוכות שונות, בעיקר בצילומים ובשנים האחרונות גם בווידאו ארט, ציורים ופסלים.
בשנה האחרונה הצטרף לקבוצת "אמני סלונה"; הקבוצה שנולדה בבר סלונה היפואי ועורכת תערוכות קבוצתיות. בין אמני הקבוצה נמנים אדם שר, קרן שפילשר, נתן דביר, שרון ב.ה. ועוד. בימים אלה, הם מציגים בסלונה תערוכה שהתארחה גם בגלריה העירונית ברמלה "שמור לביקורת". "שם התערוכה", הם כותבים בקומוניקט, "כמו השורה הכתובה על כרטיס האוטובוס וממתינה לבדיקת הכרטיסן שיקבע אם תמשיך בנסיעה או תרד בתחנה הבאה".
ליפשיץ מציג בתערוכה זו שתי עבודות: "גבר לבן 173 ס"מ" (מיצב פיסולי המורכב משקי מלט כבדים) ואת "מחצית" ספק צילום ספק ציור מטושטש של אישה ועליו שכבת טקסט בערבית. "תהליך היצירה שלי מורכב", הוא אומר, "אני חייב ליצור כל הזמן, לכן אני משתדל לעבוד מעט. העבודה שלי גם כרוכה ביצירה, אבל זו יצירה עבור אנשים אחרים; עיצוב והקמת תערוכות וכו'.
"היצירה שלי נובעת מהמפגש עם החיים. כפרט מול הסובבים אותי ומול החברה בה אני חי. כל יצירה מתחילה כתגובה למשהו שעובר עלי או שנתקלתי בו. זה גם תהליך חיצוני וגם התכנסות פנימה: היצירה היא הנשק שלי, שק החבטות, הכר לדמעות והמקום לצעוק. בגלל שאני יוצר במספר שפות - צילום, וידיאו, ציור, פיסול וכתיבה, יצירה יכולה להתחיל את חייה כצילום ולהגיע לבגרות כציור או שילוב של השניים. ליצירה יש חיים משל עצמה והיא מתפתחת בדרך שמתגלה בתהליך העבודה.
"הסטודיו שלי, בו אני גם גר, הוא מין משחק תחנות. יש פינת ציור, פינת צילום, פינת מחשב וכו'. אני עובד ועובר מתחנה לתחנה. לפעמים אני עובד על מספר יצירות שונות באותו היום. יש עבודות שמתחילות ונגמרות ביום אחד ויש כאלה שאני עובד עליהן כבר שנה.
"את העבודה על "מחצית" התחלתי לפני שידעתי שיש תערוכה. היא נוצרה בעקבות פרידה והיא עוסקת במה שרציתי לשמר מהקשר ובמה רציתי לשכוח או לוותר עליו. למרות שאני בדרך כלל לא נותן פרשנות לעבודות שלי וגם הטקסטים המצורפים לא חופפים, אני מעדיף להשאיר את הפרשנות לצופה. או שירגיש ויאהב או שלא.
"העבודה השנייה, 'גבר לבן 173 ס"מ', נוצרה בעקבות שיחה עם אמן ערבי שפגשתי ברמלה, שם הוצגה התערוכה לראשונה. מהפגישה איתו יצאתי טעון בחוסר אונים מעוולות החיים, מהחפיפה וההזדהות בחיינו, והרגשתי כאילו יצקו לי בטון על הראש. העבודה הזו היא הצעקה הסיזיפית. מתחילתה ועד סופה הייתי צריך לסחוב שקי מלט וחול לקומה השלישית, לתוך הסטודיו, ליצוק את הבטון לתוך השקים ולפסל בתוכם נגד כוח המשיכה, מכיוון שהבטון לא נערם, הוא שוקע. זו היתה מלחמה של רגש מול חומר: אני נגד העולם, במקום הצר שלו והלא מקבל".
"שמור לביקורת ב'", סלונה, תרצה 17, 03-5181719