שירו איתם: סרטי התעודה המוזיקליים שייכנסו לכם ללב

התמזל מזלנו ו"מסיבת שכונה של דייב שאפל" של מישל גונדרי מגיע להקרנה מסחרית בארץ, שזה די מפתיע לאור העובדה שמדובר בסוג של קונצרט-פילם, כזה שמתעד הופעה חיה ואת ההכנות עד אליה. יש לא מעט סרטי הופעה מעולים, בהם במאים חשובים כאילו לא עושים הרבה יותר מאשר לתעד הופעה חיה, או סיבוב הופעות של האמן האהוב עליהם, ביניהם חובה לציין את "Year of the Horse" של ג'ים ג'רמוש על ניל יאנג והקרייזי הורס ושני סרטים של ג'ונתן דמי - "Storefront Hitchcock" על רובין היצ'קוק ו"Stop Making Sense" על טוקינג הדז.

הבעיה עם סרטי הופעה זה שלא משנה כמה טוב הם עשויים, הם בדרך כלל כוללים צילומים ארוכים בהופעה ולכן מעניינים רק את מי שמעריץ את הלהקה המופיעה. למרות קטעי ההופעות בו, נראה לי ש"מסיבת שכונה" יכול בקלות לרתק גם את מי שדיסקים של טאליב קוואלי, מוס דף, קומון, ג'יל סקוט והפוג'יז לא נחים באופן קבוע לצד המערכת שלו. העובדה שקומיקאי בכיר עומד בראש צוות ההפקה של ההופעה בטח לא מזיקה, אבל חוץ מזה שהסרט נורא מצחיק, הוא גם חם ואנושי, מביא הצצה מעניינת לכל מיני פינות משונות של אמריקה ורוב הזמן עונה לכלל האומר, שסרט דוקומנטרי טוב צריך לעניין את הצופים בלי שום קשר לרמת התעניינותם בנושא שבו הוא עוסק.

יש הרבה סרטים תיעודיים על מוזיקאים שהם כאלה, אבל מכיוון שהפורמט מגביל אותי לחמישה סרטים אני מתנצלת מראש על כל אלה שלא הזכרתי (וסליחה מיוחדת למטאליקה והסרט המעולה "Some Kind of Monster"). לא משנה איזו מוזיקה אתם שומעים, תתחילו בסרטים אלה.

החצוצרן וזמר הג'ז צ'ט בייקר מת כמה חודשים לפני יציאת הסרט הרומנטי הזה על חייו, כשהוא נפל מהחלון בחדר המלון שלו באמסטרדם. העובדה הזו בטח תרמה לנכונות של האקדמיה להעניק לו מועמדות לאוסקר, על אף שהוא בוים בידי צלם אופנה.

בדומה לקליפ שביים ל"Being Boring" של הפט שופ בויז, גם כאן בחר ברוס וובר באסתטיקת שחור/לבן א-לה הוליווד של שנות החמישים – מראה שאין כמוהו בהעצמת מיתוסים. מלבד ג'יימס דין (שהוא כבר מהצעת הגשה אחרת), אין דמות מתאימה יותר מצ'ט בייקר כדי לשאת על כתפיו את הסרט המהפנט והאסתטי הזה. וובר ידוע בעיקר בצילומי דוגמנים בעלי אפיל הומוארוטי, וגם בייקר זוכה פה לטיפול כפנטזיה טראגית ואניגמטית ומושא התאהבות והערצה, שגברים ונשים כאחד מוזמנים להזיל עליה ריר.

בייקר, שהיה מכור להרואין מאז הפיפטיז, טמן בחובו את השילוש הקדוש, שממנו עשויות דמויות מיתולוגיות בתרבות הפופולרית – מראה מצודד להפליא, כשרון נדיר והרס עצמי. הסרט עוקב אחר פניו האקספרסיביות של בייקר מאז צעירותו ועד סוף ימיו, אליהם הגיע אחרי שאיבד את כל שיניו – איבר שדי מבאס לאבד אם אתה חצוצרן.

בדומה לסרט על צ'ט בייקר, גם הסרט על ניקו מציג אותה כמיתוס, מבלי באמת להכיר לנו את ניקו האדם. שבע שנים לאחר שמתה בתאונת אופניים באיביזה יצא הסרט הזה, שנפתח בקלוז-אפים על פניה בימי הזוהר שלה ב"פקטורי" של אנדי וורהול, כשברקע מתנגן "פם פטאל", אחד השירים המוכרים ביותר שהיא שרה עם הוולווט אנדרגראונד. אחרי כמה דקות בהן נותן לנו הסרט לשקוע בתמונה המוכרת, אנחנו מקבלים בוקס בפרצוף. "היא לא הייתה צ'לסי גירל, היא הייתה ג'אנקית מזדקנת", אומר מרואיין שהכיר אותה בתקופה מאוחרת יותר. כנראה שצריך לקרוא את הספר "Nico: Songs They Never Play on the Radio", שכתב ג'יימס יאנג – הקלידן בסיבוב ההופעות האחרון והעגום שלה – כדי להבין עד כמה זה נכון ועד כמה ההצהרה הזאת לא הייתה מזיזה לה (הספר, אגב, מומלץ לא פחות מהסרט).

ניקו נולדה בשם כריסטה פאפגן בקלן ב-38', הפכה לדוגמנית מצליחה באירופה בשנות החמישים ומשכה אליה בקלות את כל המי ומי. פליני ליהק אותה ל"לה דולצ'ה ויטה", בריאן ג'ונס מהרולינג סטונס הקליט איתה סינגל באנגליה, אלן דלון עשה לה ילד (אותו היא נטשה ומאוחר יותר דרדרה לסמים), ג'ים מוריסון הפך לנשמה התאומה שלה ובוב דילן ערך היכרות בינה לבין אנדי וורהול מיד עם הגיעה לניו יורק. אבל כל זה לא גרם לה אושר.

העדויות בסרט מחזקות את התפיסה של ניקו כאישה קרה, בודדה, אפלה, חסרת שורשים וחסרת אהבה שמקיימת מערכות יחסים בלתי מפוענחות עם גברים מבלי להתמסר להם עד הסוף. האהבה הכי גדולה שלה היתה, אחרי הכל, ההרואין.

"דיג!" הוא סרט לגמרי מופרך ומקושקש, אך מאוד מעניין בתור שכזה, על היריבות, כביכול, בין שתי להקות אמריקאיות ניאו-היפיות וחובבות סיקסטיז, שצמחו באותה סצינה: הדנדי וורהולז בהנהגתו של קורטני טיילור-טיילור – שרצו להצליח ועשו בדיוק את זה - וה-Brian Jonestown Massacre בראשותו של אנטון ניוקומב – שלא רצו להצליח, או פחדו להצליח, ולכן העדיפו להוציא כמויות של תקליטים באופן עצמאי הרחק מעיני התקשורת.

על פי כל העדויות אנטון ניוקומב הוא כנראה לא כזה משוגע כמו שהסרט מציג אותו, וכנראה שגם היריבות בין שתי הלהקות לא הייתה סיפור כזה גדול, אבל זה בכלל לא משנה. אחד הדברים הכי מעניינים בסרט, זה שהוא צולם במשך שבע שנים למרות שממש לא מדובר בסרט על דילן או הגרייטפול דד. חוץ מזה יש בו מכות, סמים, שיגועים, מוסיקה טובה ומבט ביקורתי על תעשיית המוזיקה, אם כי שבע שנים כנראה לא הספיקו כדי להראות את המחיר שלהקות צריכות לשלם כשהן מחליטות לשתף פעולה. הדנדי וורהולז נראים כמי שלגמרי נהנים מההצלחה שלהם, שזה קצת מדאיג, אבל מי יודע –אולי לאנטון ניוקומב עוד תהיה המילה האחרונה, בסרט ההמשך.

הראמונז ניסו לכתוב שירי באבלגאם ולנגן כמו הסטוג'ס. הם לא לגמרי הצליחו באף אחת מהחזיתות, וכך הם המציאו בטעות את הפאנק. "סוף המאה" מספר את הסיפור שלהם מאז נעוריהם בקווינס ועד להופעתם האחרונה, יותר מעשרים שנה מאוחר יותר, באוגוסט 96'.
"סוף המאה" חושף בהדרגה את אחת הלהקות הכי לא מתפקדות, ועם זאת הכי אמביציוזיות, בהיסטוריה. מסתבר שהראמונז לא היו בדיוק חבורת מסטולים קומיקסיים שרק מסניפים דבק כל היום. ג'ואי סבל מ-OCD ושנא את ג'וני, כי ג'וני גנב לו את החברה והתחתן איתה; לעבוד עם המפיק המשוגע פיל ספקטור לא היה קל, גם לא עם די די הנרקומן, וזה עוד לפני שנכנסים לחילוקי הדעות הפוליטיים החריפים בין ג'וני הרפובליקני לג'ואי הליברל היהודי.

הסרט מתחיל ונגמר בהצטרפותם של הראמונז להיכל התהילה של הרוקנרול בטקס יוקרתי במלון וולדורף אסטוריה בניו יורק. בתחילת הסרט, האקט הסימבולי הזה נראה פתטי ולגמרי לא מתאים לראמונז. בסוף הסרט - אחרי עשרים שנה של עבודה קשה - נראה היה שהמחווה הסימבולית הזאת נשאה עמה, עבור חברי הלהקה שהגיעו עד למעמד הזה (ג'ואי מת לפני, ג'וני ודי די אחרי), משמעות לגמרי לא קטנה. לא קל לשרוד בביזנס הזה כל כך הרבה שנים, בייחוד אם יש לך פוני ואתה חבר בלהקה שהסולן והגיטריסט שלה מתעבים אחד את השני.

גם בארץ עשו כמה סרטים תיעודיים מעניינים על להקות, בינהם "נושאי המגבעת: שמיים שרוטים של גלויה" של חן שינברג (שיצא עכשיו בדי.וי.די) ו"נשמות גועשות" של נתן מנדלבאום על מינימל קומפקט. אבל אני הכי אהבתי את "רעש בשקט" – סרט על פלסטיק ונוס שביים ניר ברגמן ("כנפיים שבורות"), אחיה של סולנית הלהקה, רונית ברגמן.

ראיתי אותו בסינמטק תל אביב ב-2002, כחלק מחגיגה נוסטלגית שהתקיימה אז סביב הלהקה, במקביל ליציאה מחודשת של אלבום הבכורה על דיסק והופעת איחוד של הלהקה בדינמו דבש. אין לי מושג איפה תשיגו את הסרט הזה, אבל כדאי להתאמץ.

פלסטיק ונוס היא בקלות הלהקה החשובה ביותר שפעלה בסצינת האנדרגראונד המקומית בתחילת שנות התשעים. לא רק שהם עשו נויז בזמן אמת, הם לקחו אוטובוס ממגדל העמק בשביל לעשות את זה. אחרי אלבום אחד ואינספור הופעות, פלסטיק ונוס ארזו את המזוודות ונסעו לנסות את מזלם בלונדון. הסרט מתעד במצלמתו הביתית של האח הצעיר של רונית – לפני שהוא נהיה קולנוען מצליח - את כל ההתלבטויות של לפני הנסיעה ואת ימי הפרידה הקשים מהארץ, המשפחה והחברים.

הסרט מסתיים לפני שכל מה שקרה קרה – לפני לונדון, לפני תאונת הדרכים של הגיטריסט יורם גור, לפני שרונית נסעה למקדוניה, לפני מותו של דיימונד, המתופף הראשון. הוא רק קולט רגע אחד, נדיר ומיוחד, בחייה של להקה, שהחליטה לנסות את מזלה במקום אחר. הפרספקטיבה באה רק הרבה אחר כך.