בסיסטית מחפשת להקה

נשבעת לכם שזה קרה במקרה. לא היה לי שמץ של מושג, אבל כשהתיישבתי לכתוב על הדיסק החדש של My Robot Friend פתאום שמתי לב שהוא עשה קאבר ל”23 Minutes in Brussels” של לונה, הלהקה שכתבתי עליה בשבוע שעבר. כבר דיברתי על ההתרגשות שמציפה אותי בכל פעם שאני מגלה שהכל מתחבר, אבל הפעם זה באמת מפעים – בין פרויקט האלקטרופופ השמח My Robot Friend ללהקת האינדי הענוגה לונה באמת שלא אמור להיות שום קשר. מדובר בעולמות שונים לגמרי, ואם יש בינהם קשר, כנראה שזה עניין קוסמי. אז גם אם היו לי תהיות האם להקדיש את המדור השבוע לאלקטרו, הקאבר הזה שכנע אותי שזה הדבר נכון לעשות.

כמו בכל סוג של אמנות, יש מוזיקה שנוגעת בנצח ויש מוזיקה שמראש מיועדת לכמה דקות. אם היא מספיק מתוחכמת יש לה גם משהו קטן להגיד על הזמן והקונטקסט שבו היא נעשית. תקליטי אלקטרו שובביים באסתטיקת לואו-פיי שייכים, מן הסתם, לקבוצה השנייה. בכלל, אלקטרו זה סו-פור-יירז-אגו ואין ספק שהאלבום הזה היה מתקבל בהרבה יותר התלהבות, אם היה יוצא בשיא ימי האלקטרוקלאש. אבל אחרי שכל זה נאמר, נראה לי שלחבר הרובוט בכל זאת יש כמה הפתעות להציע גם לקהל של היום.

מיי רובוט פרנד הוא בחור ניו יורקי בשם הווארד ריגברג, שבעברו הופיע כרקדן בקליפ של “Deceptacon” – הלהיט הגדול של לה טיגרה, אחת הלהקות האהובות עליו ומי שנתנו לו השראה להקים את פרויקט הפופ הסינתטי הנוכחי שלו.

בתפקיד החבר הרובוטי לובש הווארד חליפת פלסטיק אדומה חצי-שקופה עם נוריות כריסמס מהבהבות המחוברות לבטנה, כובע תואם ומשקפי שמש צהובות – משהו כמו הגרסה האדומה לדמויות מסרט המד"ב האייטיזי "טרון". הוא עושה מופעי מולטימדיה מיצגיים סטייל פישרספונר, כותב טקסטים על צרות של בני אדם מפרספקטיבה רובוטית מלאת אמפתיה והמוזיקה שלו מביאה טוויסט אלקטרו מרובה צפצופים לשלל סגנונות פופולריים, מFאנק, דיסקו והיפ הופ ועד רוקאבילי, פופ אייטיז ודראם אנ' בייס. רוב השירים של החבר מסתפקים באורך ממוצע של שיר Pאנק ולא של קטע אלקטרוני, מה שלא מנע מהם להתמקסס על ידי מיטב הידיים המערבלות כדי להתאים לרחבת הריקודים.

ב-2004 הוא הוציא את אלבום הבכורה שלו,“Hot Action!”, בלייבל הגרמני פרופטרוניקס, ובלט על המדפים עם עטיפה גלברטית ורודה וחמודה עליה מתנוסס רובוט מצויר בתוכנת Paint במחשב. התקליט נפתח בהצהרת הכוונות "אני הוא הרובוט, אני הוא הרובוט, אני הוא הרובוט, בעיירה שלכם/ אני הוא הרובוט, אני הוא הרובוט, אני הוא הרובוט, ואני עושה חיים", כולל קטע שירה-דקלומית בסגנון “Bostich” של Yello – קלאסיקה ענקית וחוצת ז'אנרים שהייתה להיט באייטיז וכל חובב אלקטרו חזר אליה במסעו אל השורשים של כל מה שמרקיד.

זאת מן הסתם לא מחוות האייטיז היחידה באלבום (רובוטים חולים על אייטיז וקונים בגדים רק בראש אינדיאני). יש עוד אינספור כאלה, כשהבולטת ביותר היא מישמש של מיטב הקלישאות הפט שופ בויזיות הנקרא "אנחנו הפט שופ בויז". השיר נשמע כאילו נכתב בעקבות עיון מדוקדק בחוברת "כך תכתוב שיר בסגנון הפט שופ בויז בעשרה ימים". התגובה של הפט שופ בויז, אגב, הייתה להקליט בעצמם קאבר לשיר.

ובאשר לתכנים - כמקובל באזורי האלקטרו, גם החבר הרובוט שואף לקיים מגעים אינטימיים עם בנות אנוש. בשיר “Sex Machine” הוא מצהיר "אני רוצה לזיין את המין האנושי" – פחות אלגנטי מ”Plug Me In” של Add N to (X), אבל מי יודע, אולי יצא לו מזה בזמנו מציצה בשירותים של הקוסמונאוט.

מלבד מיניות במאה ה-21 חוקר החבר עוד כמה נושאים כבדים בקלות ראש, ביניהם את היהדות שלו (הרובוט משלנו!) בקטע “Walking Jewish” ואת ההומוסקסואליות של המשורר האמריקאי הגדול וולט וויטמן בשיר, אהמ, "וולט וויטמן". לשיר יש קליפ פלאש מצחיק באתר הרשמי של הרובוט, ואם אתם בעניין של אנימציית פלאש – האתר מלא בכאלה. במיוחד מומלץ הקליפ הקורע לשיר ההלל לסקסופוניסט המתולתל קני ג'י, שאמריקאים אוהבים להתחרמן ולעשות אמבטיות קצף לצלילי הנשיפה הארוטית שלו. יש בקליפ גם חדי קרן חרמנים.

אחרי כל זה לא פלא שמיי רובוט פרנד הוחתם בלייבל האלקטרוניקה הרקידה הסקוטי סומה רקורדז, שם יצא אלבומו החדש, שכולל את הקאבר ללונה (שנקרא אגב על שם בוטלג של הופעה חיה של Suicide בבלגיה, בה הם חיממו את אלביס קוסטלו וגורשו מהבמה על ידי מעריצי קוסטלו נזעמים), שיר א-לה Yazoo שאנטוני בלי הג'ונסונס שר (“One More Try”), קאבר אלקטרו ל”Rapture” של בלונדי, ושאלה ממש טובה: "מתי מגיע החלק הטוב? מתי מתחיל הכיף?" (“Good Part”).

החבר הרובוט הוא גימיק חביב והוא מספק לא מעט עניין - באלבום הקודם, למשל, הוא אירח ראפר ממלמל בן שמונים בשם בינגו גזינגו שמככב בעולם האווטסיידר מיוזיק. בשבוע הבא אני מקווה לחזור לרוקנרול, אבל בינתיים אתם מוזמנים להשתעשע עם הרובוט במזגן.

מיי רובוט פרינד, "Dial 0"
(Soma)