שיר מקלט

תמיד מפליאה אותי מחדש היכולת למצוא משמעות סימבולית בכל דבר ביום יום. מוזיקה היא מקרה קלאסי שבו אנשים מכילים את מצבם הנפשי עליה וחווים אותה דרכו. למרבה הצער, הקרבות בצפון הפכו בחזרה למציאות עבורנו, אשר אליה מתנקזת עיקר תשומת הלב שלנו; בדאגה שנותרת גם בניסיונות הבריחה (הלגיטימיים לכשעצמם).

הכנת מיקסטייפ היא פעולה טובה לנקז אליה מצב הרוח הזה. לאסוף כמה שירים שלפתע מתייחסים, בנסיבות כאלו ואחרות, למצבנו, ואחרים, שמשלימים אותם כפסקול אווירתי הולם. שעה וחצי (תמיד העדפתי קלטות ארוכות, גם אם היה להן סאונד פחות טוב), שיכלו גם להתנגן סתם כך ברדיו מסחרי או ארצי (אבל לא יתנגנו בו מעולם).

שני צדדים, שמלאים בקצת פחות מתשעים דקות, ומנסים לספר באמצעות המוזיקה איזשהו סיפור.

אין שיר מתאים יותר כרגע לפתוח את צד א'. הסולו הראשון של קוקר מאז הפירוק של פאלפ (את השירים בפסקול של הארי פוטר האחרון הוא לא מחשיב, למרות שאחד מהם היה נהדר), הוא קינה כואבת על התנהלות מנהיגי העולם, והאינטרסים המפוקפקים מהם מונעות החלטותיהם. שלום, אגב, אינו אחד מהם.

הנרתעים מגליץ' איסלנדי מוזמנים להסיר כל חשש. למרות שהוא נמצא באלבום, שכמעט כולו סטרוקטורות אלקטרוניות עדינות, השיר הזה הוא חתיכת צמרור מטריד, שמזכיר בלו-פייות בכלל את פולק אימפושלן של לו בארלו (וסליחה על הניימדרופינג, זה פשוט באמת הדבר הראשון שקפץ לי לראש) עם מקצב מכונת תופים ישנה שמאיימת לשבוק חיים, גיטרה ופסנתר שמשחקים ביניהם, שירה כאילו אגבית, אכל קורעת עם מלים על הקרבה טוטאלית.

מזמן לא שמעתי כזו שירה גברית מרגשת, שמצליחה לחדש ביכולת ההגשה וההפקה שלה. מילוש מכפיל את הקול שלו ויוצר ממנו שכבות הרמוניות, שמונחות על אגמי אלקטרוניקה זערורית ומלודית. והכי יפה, זה שהמלים בכלל לא מיועדות לבחורה, אלא לעיר.

הסיום של מילוש עם קלידים חרישיים מתחבר מצוין לפתיחת אחד השירים, שכבר מזמן היו צריכים להיכנס לאיזה ספר מזמורים נוצרי. בכל פעם שמספרים על ספייסמן 3 מזכירים שהם הגדירו את עצמם כהרכב, שלקח סמים על מנת לעשות מוזיקה בשביל לקחת סמים (באנגלית זה נשמע יותר טוב). ועדיין, נדמה שזו הנחת מוצא ונקודת ייחוס, שקשה להבין בלעדיה את מוזיקה המהפנטת שלהם. קירות של רעש ודיסטורשן הופכים בידיים שלהם למרמלדה שהיא כל כך מתוקה, עד שבא לבכות ממנה.

האלבום האחרון של סוניק יות' הבהיר לי באופן סופי שזו הלהקה שאני הכי אוהב בעולם, וזה השיר הכי מפרק מתוכו. הגיטרות של סוניק יות' אפקטיביות באותה מידה, אולי אף יותר, כשהווליום ירד לחצי התורן והן מדברות בלחש. ברמה המקומית אפשר להתייחס אליו כשיר לתושבי מדינת ישראל – האם אנחנו באמת מאמינים שיכול להיות כאן טוב?

ומשיר שמסתיים בפידבק בודד ועמום, לשיר שנפתח כך (והרי להקת אלטרנטיב רוק ניו יורקית לא באמת יכולה להתנהל מבלי להיות מושפעת באיזושהי צורה מסוניק יות'. לא שזה רע, חלילה). על הטוויסט הגוספלי שטי וי און דה רדיו מביאים איתם לרוק נכתבו מספיק מלים בחודש האחרון, ובאלבום החדש שלהם זה הרגע שבו הוא מרים את ראשו בגאון ומראה עד כמה הוא ייחודי ומהמם ביופיו.

האירוניה חוגגת בשמו של הקטע הזה, שמגיע מצמד תל אביבי חדש יחסית, שמצפה שירה נשית מרגשת באלקטרוניקה חכמה עם מעט אווירה שוגייזית (בבקשה אל תתחילו). עד עכשיו שמעתי 5 שירים שלהם וזה, הוא לא רק הכי מקאברי נכון לעכשיו, אלא גם באמת הכי יפה.

העובדה שבשניות אלו ממש דיינג'ר מאוס וסי-לו עזבו את חממת האלטרנטיבה המפרגנת, ועקרו למועדון המיליונרים לא משנה כהוא זה את העובדה, שהאלבום המשותף שהוציאו לפני שלושה חודשים הוא אחד המרתקים ופורצי דרך שיצאו השנה, ובדומה לארטיק מאנקיז, משנה את יחסי הגומלין שבין השוליים למרכז. שיר הנושא מתוכו מראה מה עובד כל כך טוב בחיבור בין השניים – כיצד כישורי האולפן והמקוריות של דיינג'ר מאוס, מוציאים את המיטב מהקול מלא הנשמה של סי-לו. וזה עוד לפני שנוטעים את הטקסט שלו - כמיהה לחיים אחרים במקום אוטופי - בקונטקסט עכשווי.

"אני לא רוצה לשמוע חדשות, לא רוצה לדעת מה קורה – אני רוצה להיות אדיש." למרבה הפלא לא מדובר בטקסט מתוך די ג'יי העיר בתקופת האינתיפאדה, אלא בשורות מתוך "Fundemental" המצוין של פט שופ בויז. הנוכחות של טרוור הורן מאחורי הקונסולה מגיעה כאן לשיא, עם תזמור חילופים מפתיעים בין תזמור בומבסטי למינימליזם מעודן, והתאמת הקול של ניל טננט אליהם.

הגוספל החללי, שחותם את ההישג העצום של הליארז מתחילת השנה – "Drum's Not Dead" – נכנס חזיתית בלב, אבל נוסך באותה מידה גם אופטימיות. המלים "אם תזדקקי לי, תמיד אפשר למצוא אותי" מרחפות מעל למקצב שאינו מורגש בתחילה מבעד לגיטרות האווריריות, אולם מתחזק במינוריות אופן עקבי, ומעניק לשיר מימד המנוני.

פרשנות של קרל קרייג למשל הסול הפשוט והנאיבי, שמדבר על כך שבבסיס כולנו בני אדם. ב-ס-ד-ר. קרייג מתייחס בכבוד למקור, כשהוא משלב בתוך האסתטיקה הטכנואידית שלו, את המבנה המקורי של השיר ונגנים חיים.

האחרון של פריימל סקרים הוא אולי מיותר, ויש שיאמרו אפילו מחורבן, אבל השיר שמסיים אותו, בדומה ל"Cry Myself Blind" מתוך "Give Out but Don’t Give Up" החלש גם כן, יכל להיכנס לכל אלבום של הסקרים טים. הקול של בובי גילספי פוגע כרגיל בדיוק בנימים הנכונים, כשהוא שר על כך שאנחנו עוד יכולים להיגאל, ומלווים אותו מפוחית שנשמעת כאילו יצאה הרגע מ"אקסייל און מיין סטריט", באנג'ו, והרמוניקה שנשמעת כמו מה היה קורה לאוגוטס פאבלו אם היה נולד בנאשוויל ולא בג'מייקה.

כשמקשיבים למילים מבינים שהשיר הזה נכתב בכלל על דרום לבנון.

סופות האבק מפנות את מקומן לטובת פד קלידים עתידני שמעמיק ומעמיק, מקצב מכאני-איטי, ודואט שנוגע בגילוי עריות בין הבחורה עם הקול מיוחד בפופ האלטרנטיבי ואחיה, שנשמע מאיים וחרמן כמו פדופיל על טיפות חשק בסט של פרסומת להאגיז. ביחד עם הוט צ'יפ, דה נייף הם ההפתעה הכי נעימה של השנה.

שירים של ג'וניור בויז נשמעים תמיד מוכרים. המהלכים המלודיים שלהם, לקוחים מרגעי השיא של ארכיון הפופ הרציני, שנדמה שטבע בשנים האחרונות תוך ים הציניות. משהו בין טירז פור פירז, טוק טוק ודפש מוד, שמועברים על ידי פילטרים של מי שעדיין קורעים רחבות. זה שיר הנושא מהאלבום האחרון שלהם שמדבר כמעט כולו על פרידות ונוגע בדיוק איפה שצריך.

בידיים של ההרכב עם ההרגלים הכי משונים בארץ (אלבום כל שש שנים למשל), הפך השיר של רוגל אלפר לשיר ערש-דאבי מפיל. פחות אצלם זה תמיד יותר, ובין ההגשה המיוחדת של אסף "הייקו מונדיאל" גברון, להבלחות הגיטרה של רם אוריון והקלידים הפרימיטיביים, מהם מוציא אוהד פישוף יותר ממה שהיצרנים ידעו שיש בהם, באות מלים שיכולות להיקרא (אם אונסים אותן נכון) גם כפוסט ציונות לשמה (אבל ממש לא מתכוונות לכך), או לחילופין כאופטימיות אינסופית.

מכיוון שמיקסטייפ חייבים להסתיים עם חיוך ותקווה, בייחוד עכשיו, נראה שאין כשיר יותר למשימת השיר האחרון, מגרון הגאנג'ה של הוראס אנדי, ששר על מעגל החיים ואיך צריך לקחת אותם בפרופורציות הנכונות. למרות שהבחירה קצת לא מקורית כאקורד סיום – מאסיב אטאק עשו זאת לפני – הרי שמהרגע הראשון של "Hymn of the Big Wheel" קשה שלא לחשוב שאולי, בכל זאת, יכולה להיות איזו תקווה.