אם צפיתם בערוץ "ביפ" בכבלים, הסתובבתם בפיצוציה תל אביבית או סתם פתחתם את אחד מעיתוני סוף השבוע, סביר שיצא לכם להיתקל באחת מעבודותיו של המעצב הגרפי אוהד אלימלך, הפועל תחת הכינוי Junkyard7. אלימלך, תושב ת"א, בן 31, בוגר מכללת ויצ"ו קנדה לעיצוב, הוא אחד מהמעצבים הצעירים הייחודים בארץ בשנים האחרונות. הערב (שבת) נפתחת תערוכת היחיד החדשה שלו, "חרדות בספק", בגלריה "מינרווה" בתל אביב.
מה מקור הכינוי Junkyard7?
אני חושב שהכינוי מאוד מאפיין את דרך החיים שלי. תמיד אהבתי לנסות הכול ולטעום מכל דבר, ומשום מה בכל תחום לא הספקתי להתמקצע כמו שהייתי רוצה. אני חושב שחוץ מחמת-חלילים אין כלי בעולם שלא למדתי לנגן עליו, והרגליים שלי מלאות צלקות מתחומים בספורט שהפסיקו להלהיב אותי אחרי חודשיים בערך. זה גרם לי להרגיש כמו חובבן נצחי, אבל זה נתן לי המון יש לי דעה נחרצת על כל דבר שמגיע בדרך כלל מהתנסות זמנית.
זה בא לידי ביטוי גם בעיצוב שלי: אפשר למצוא אצלי הרבה סוגים של מוזיקה, תחביבים וטיפוסים שאין שום קשר ביניהם. אני מנסה המון סגנונות ונוטה להשתמש הרבה בחומרים, צילומים וטקסטורות שאני מוצא בפחי זבל, תמונות וספרים ישנים.
התחלתי להשתמש בשם הזה כשעיצבתי למגזינים באירופה. זה יוצר משהו מסקרן ולא ברור, כי אף פעם לא יודעים אם אתה מעצב יחיד, או סטודיו של שלושים איש. ולמה 7? סתם כי הכתובות בהוטמייל מ-1 עד 6 היו תפוסות...
מדוע בחרת לקרוא לתערוכה "חרדות בספק"?
העבודות בתערוכה עוסקות בסיטואציות של אי-נוחות שכולנו נתקלים בהן, שיש בהן משהו מרתיע או מעורר חרדה ממבט ראשון, אבל מצד שני משהו מאוד צבעוני ומזמין. כשאנחנו נתקלים בסיטואציות כאלה אנחנו לא תמיד יודעים אם למקם אותן בזיכרון שלנו כחוויה קשה או טובה. במקום להתעלם מהן, אני מנסה לתעד את הרגעים הסוריאליסטיים האלה, ולהעביר את התחושות המאוד מסוימות של חוסר-ודאות ורגשות מעורבים שנלוות אליהם.
כדי ליצור את הרגע הזה, אני נוהג להשתמש הרבה בחומרים טכניים, קשים ומאיימים כמו עמודי חשמל, צוללות גרעיניות או גולגולות, ולשלב אותם עם אלמנטים רכים ונאיביים כמו מים, פרחים וילדים, כדי ליצור סוג של סביבה עירונית חיה ש"שוחה" בתחושות המעורבות הללו.
ספר לי על הכלים ששימשו אותך ליצירת העבודות.
אני משתמש בכל מה שאני מוצא מעניין. מבחינתי הכל כשר. אני במיוחד מתעניין בהבעות של אנשים או חיות, שיכולות. אני מצלם וסורק הרבה שטויות שאני חושב שיש בהן משהו שיכול לשמש אותי. לפעמים אני זורק גם סתם ערכים אקראיים ל"גוגל" ומאד נהנה להיתקל באימג'ים שקשורים לאותו ערך מכיוונים מאוד מוזרים.
בסופו של דבר הכל מגיע למחשב, בדרך-כלל לפוטושופ. זה כלי שמאוד עוזר לי ללמוד על החומרים שלי: אני מסובב, הופך, משכפל, מקטין ומגדיל בן רגע, לומד הרבה על האובייקטים ומתאים לכך את צורת השילוב שלהם בעבודות שלי. אני משתמש גם הרבה בטקסט כאלמנט צורני נטו, באייקונים ובאלמנטים גראפיים "נקיים".
עדות לקצב של התרחשות הדברים בעיר
מיהם האמנים שהשפיעו עליך? אילו מעצבים אתה מעריך?
אני מעריך יותר עבודות ספציפיות מאשר אמנים. כיום מרבית העבודות שאני נחשף אליהן הן של יוצרים מאוד לא מוכרים שהאינטרנט, ספרי האמנות ומגזינים איזוטריים נותנים להם במה חד-פעמית. בתחום העיצוב, אין ספק ש-ווהן אוליבר (Vaughan Oliver) הוא מהמעצבים שהשפיעו עלי יותר מכל אחד אחר. בעבודות שלו ראיתי לראשונה את הקשר המיוחד בין עיצוב למוסיקה, עם הטיפוגרפיה המיוחדת שלו והצילומים של נייג'ל גרירסון (Nigel Grierson) שבהם השתמש כדי ליצור את מרבית עטיפות התקליטים של הלייבל 4AD. הם מוכיחים לדעתי עד היום שעיצוב טוב לא קשור בהכרח לתקופה מסוימת.
בארץ אחד המעצבים המוערכים בעיניי היום הוא ג'ובוי ((Jewboy, שהוא גם מורה לשעבר וגם חבר לעבודה. לפעמים אני שואל את עצמי אם במקרה התמזל מזלי להכיר אותו, או שמא עולמי צר כמו המרחק בן שתי עמדות מחשב בסטודיו...
אפשר לומר שאחד העיסוקים הבולטים שלך הוא עיצוב פליירים למסיבות. איך הגעת לזה? מה דעתך על הפליירים כאמנות הרחוב החדשה?
האמת היא שהגעתי לזה ממש במקרה. הטלפון שלי איכשהו התגלגל לידיו של מישהו שהחליט לפתוח ליין מסיבות חדש, ומשם כבר הגיעו הצעות ממרבית המועדונים בתל-אביב. כיום, אחרי כמעט חמש שנים של מעורבות בחיי הלילה בת"א, למדתי שלא כדאי להתעסק עם מסיבות מסחריות גדולות, ואני מאד נהנה לעצב לליינים קטנים יותר שנותנים לי את כל הקרדיט והחופש היצירתי.
מבחינתי הפליירים הם במה מצוינת לנסות כיוונים או רעיונות חדשים בעיצוב. לצערי, אני לא יכול להגיד שהדבר בא לידי ביטוי בארץ. מארגני מסיבות רבים עדיין מעדיפים לסרוק תמונות ממגזינים וספרי עיצוב ועליהם להדביק אינספור לוגואים וחסויות, ולא לתת למעצבים את ההזדמנות. בנוסף, כנראה שעדיין לא הפנמנו את העובדה שאנחנו דוברי עברית, וכמעט כל הפליירים למסיבות מנוסחים באנגלית. הייתי יכול להגדיר את זה כפתטי, אבל לצערי כנראה שזה כבר נטמע בנו עמוק מדי.
הרבה פעמים אני לא שלם עם המוצר הזה, שמצד אחד אולי נותן קצת צבע בפיצוציות ומצד שני גם המון לכלוך ברחובות, אבל הוא עדיין עדות לקצב של התרחשות הדברים בעיר.
מהן השאיפות שלך לעתיד?
אני קודם כל הולך קצת לנוח בתקופה הקרובה. אחר כך אני חושב להתחיל להשתלב בהוראה, ולהיכנס יותר לתחום של אנימציה. השאיפה היא לעשות פרויקטים שלמים לבד, כמעצב וכאנימטור, ובין-לבין להמשיך לעשות את האמנות שלי, שמאזנת אותי טוב עם המקצוע.
לפני סיום, אני חייב לדעת מה הקטע שלך עם הליקופטרים...
יש בהם משהו מגניב, הם מופיעים במקומות שאתה לא מצפה לראות אותם, והם גם מזכירים לי כמה אנשים בתל-אביב, שנדחפים ובעיקר עושים הרבה רוח...
הפתיחה הרשמית של התערוכה "חרדות בספק" (אוצר: שמוליק גולדשטיין) תתקיים בשבת הקרובה, 15/7 בשעה 18:00 בגלריה "מינרווה", סמטת בית-השואבה 20 (פינת אלנבי 98), ת"א. באירוע יתקלטו אביחי פרטוק וצח זמרוני.