מדורת השבת

אחד הדברים המעניינים בתשתית הפילוסופיה של ברוך (בנדיקטוס) שפינוזה הוא החלוקה לתפקידים. מבלי לחדור לבונקר השפינוזאיסטי לעומקו, גרסתו הפילוסופית מציעה, באופן פשטני, לכל אדם לקבל את מצבו מתוך הבנה שזהו התפקיד שעליו לגלם בעולם. בין אם מצבך לכאורה רע, ובין אם הוא טוב, החופש האמיתי לפי שפינוזה הוא להכיר במגבלותיך. מאחורי כל קושי מסתתר משהו שאיננו יכולים להשיג בשכלנו. בטענה הזו – שמזכירה תפיסות מזרחיות בודהיסטיות – יש כמובן משהו מנחם, מנמק, מעניק תשובה. זו גם הסיבה לכך שהמתעניינים בפילוסופיה השפינוזאית סללו באמצעותה את הדרך אל האושר.

גם המערך הטלוויזיוני מבוסס על חלוקה לתפקידים. בשגרה אנחנו רוצים צביקה הדר, ובעת מלחמה אנחנו חיים יבין. זו הסיבה שבמצבי חירום ערוץ 1 משדרג את עצמו מבלי להתאמץ כמעט. ברוממה לא באמת משתפרים במצבי חירום, אבל הם פשוט מתאים לתפקיד, מתיישבים על המשבצת הטבעית להם.

לפתע כל הטעויות הטכניות, הרישול העיצובי והבלאגן המסורתי הופכים ללא רלוונטיים. אז מה עם עודד גרנות עונה לטלפון במהלך דיון באולפן? זו ממילא לא השעה להפקות המלוטשות של "כוכב נולד". מלחמה, רבותיי, מלחמה. יואב לימור, הכתב הצבאי, הוא דוגמה אופיינית. חרוץ, יסודי, מבוגר ברוחו אך צעיר בגילו. זה בדיוק הכתב שאנחנו מחפשים – הוא אפילו דומה לטייס.

דוגמה נוספת להתאמה של דיווחי הערוץ הראשון לדרישות הצופים ניתנה בראיון שהעניק רון בן ישי, לשעבר הפרשן הצבאי של הערוץ – ראיון שהעניק דווקא לערוץ 10 המתחרה – בן ישי, שהתחנך ברוממה, אמר שהתקשורת הישראלית לא צריכה לדווח היכן בדיוק נופלות הקטיושות כדי לא לסייע לחיזבאללה לטווח. ברור כי זו אמירה בלתי עיתונאית בעליל. התקשורת אמורה להרחיב את יריעת הדיווח ככל שאפשר, והצנזורה היא שצריכה להגביל היכן שצריך.

אבל אם בימים כתיקונם דברי בן ישי יכלו להיחשב כמופת לעיתונאות מהז'אנר החביב על התקשורת המצרית, בימים אלו, ימי מלחמה, שיקף בן ישי דעה רווחת שנשמעה כמעט בכל סלון ישראלי ממוצע: למה אנחנו מגלים להם היכן הם פוגעים? והרי זה בדיוק מה שהעם הצמא לדיווחים אוהב לעשות: להקשיב כל היום לחדשות, ואז להתלונן על התקשורת.

הערוץ הבעייתי ביותר במצבים מעין אלו הוא ערוץ 10. האופי המעט ברנז'אי שלו, קלות הדעת החיננית בימים כתיקונם, מייתרת כמעט את שידוריו. בעניין זה מהווים קירשנבאום ולונדון דוגמה מאלפת. מה שעובד כערך מוסף בשגרה – ההומור העצמי, הזחיחות של לונדון והיהירות שמעז קירשנבאום להטיח בצופים – הופך מעצבן בימי מלחמה.

כך קרה בליל שישי, כשכתב החוץ, ניצן הורוביץ, התייצב להסביר את עמדת נשיא צרפת ז'אק שיראק בנוגע למצב. לונדון מיהר לקטוע אותו והבטיח כי הוא יודע מראש מה שיראק יאמר וביקש לחקות אותו. באופן מרשים, לונדון הפגין צרפתית רהוטה ואף חזה את התנגדותו של שיראק ל"פעולה חסרת הפרופורציה", כפי שהתברר לאחר שהורוביץ' הקרין את דברי שיראק. מכאן, במקום לפתח דיון על עמדת צרפת ואירופה, לא יכלו לונדון וקירשנבאום שלא להתענג על החיקוי הנבואי, חרף ניסיונותיו של הורוביץ' לנתב את השיחה לאפיק רציני. זו יכלה להיות אנקדוטה משעשעת, אבל עשר דקות לפני מסיבת העיתונאים של דן חלוץ, למי יש כוח לצחוקים שלהם? בשביל הומור עדיף להימלט מהמקלט.

מכל מקום, הערוץ המוביל הוא ערוץ 2. שם יודעים טוב מכולם כיצד לפנות למה שנקרא בימים אלה "כל עם ישראל". יונית לוי, זקנה ברוחה וצעירה בגופה, וגדי סוקניק, זקן בגופו וצעיר ברוחו, הם שילוב מושלם. לצד פרשנים מסורתיים כמו אהוד יערי ואמנון אברמוביץ' והפקה מהוקצעת, בערוץ 2 פוגעים בכל "משפחת המטרות" כפי שאוהב לומר דני חלוץ.

לכן ערוץ 2 מביס את ערוץ 10 ואף מצליח לנצח את ערוץ 1 במגרש שלו. הניצחון הזה התבטא בתרגום הנאום הטלפוני של נסראללה בערב שבת. בעוד שבערוץ 1 העדיפו, ככל שנמשך נאומו השחצני, לטפח דווקא את המוראל הלאומי על פני השואו הטלוויזיוני והפסיקו את לשדר את דבריו במחציתם – בערוץ 2 לא ויתרו על ההצגה הכי טובה במזרח התיכון, ואהוד יערי המשיך לתרגם אותו, וכך לקלוט את הבשורה על הפגיעה בסט"יל הצה"לי. זו הייתה דוגמה מצוינת ליכולת של ערוץ 2 לפנות לרחשי העם (דרך התיעוב שהפגין כלפיו יערי) תוך שמירה על רייטינג גבוה (בכל זאת מעניקים לנסראללה זמן מסך). אם כי על כך נאמר כנראה, עוד ניצחון כזה ואבדנו.