בועטת בביטים

אספסוף שנפלט ממסיבת טכנו מנוכרת נשפך לפנות בוקר לרחובות. הביטים עדיין טורפים לו את הגוף. הם חבורה שזזה ביחד כל הזמן, אבל מורכבת מכ-30 אינדיבידואלים שמנוכרים זה לזה. הבגדים שלהם מדהימים. כולם אפורים, דקים וצמודים לגוף אבל אין בהם אף בגד שדומה לאחר. על הבגד של אחד מהם מצויירת חליפה ויקטוריאנית, לאחר יש שני חורים גדולים מאחורה שחושפים את הישבן, לאחרות יש הדפסים ביוניים על הבטן, שרוולים תפוחים וויקטוריאניים, או מילים מפחידות כמו germs שמודפסות על הגרביון.

יש רגעים ב"ברתולינה", המופע החדש של הכוריאוגרפית והרקדנית שרון אייל, שמזכירים מראות מהסרט העתידני "מטרופוליס" של פריץ לאנג. רגעים אחרים מזכירים את מסיבת האנדרגראונד של אתמול.

כחצי שעה עוברת עד שמתאוששים מהנוכחות של אייל עצמה, על הבמה. היא זזה כמו חיית טרף אינטיליגנטית וארוזה בתוך בגד מינימלי, שמשאיר את הרגליים והישבנים החזקים שלה חשופים לחלוטין. היא ניראת כמו לוחם פרימיטיבי חשוף שת שמחדד אנרגיות לקראת ציד מאסיבי. מעל הגוף הצחור והמהוקצע שלה, מיתמרים פנים יפהפיות ועדינות שממוסגרות בתסרוקת של מורה הונגרית לפסנתר.

מדובר בשילוב מכשף וקטלני. היא אמנם רוקדת בדבוקה אחת עם כולם, אבל גונבת את ההצגה לגמרי בזכות הבשלות שלה והקצב הפנימי הגדול והמשכנע. בעוד שרוב הרקדנים סביבה (לא כולם. חפשו את אלה ששווים התמקדות) נראים יותר כמי שמתרכזים בטכניקה, ממנה עוברת התחושה שהיא רוקדת כי היא צריכה ושהיא משתמשת בקהל כתירוץ לפרוק מהגוף רעלים.

החלק הראשון של המופע חזק מאד. הוא משתנה כל הזמן, משובץ בקטעים מפתיעים (נשיקה ארוטית פתאומית, חזקה, בין שני גברים על הסט), יש הרבה כוח בריקוד הקבוצתי ויש הרבה נשמה בשילוב של קטעי המוסיקה הספרדית עם ריקוד הקשוח והאישי של המודרנו-טכנו.

אבל אז החלק השני של המופע נפתח בחזרה מדויקת על שתי תמונות מהמופע הראשון כמעין תזכורת למה שקרה לפני ההפסקה, ומתחילה הצניחה המצערת. החלק השני לא מתפתח ולא מביא תכנים חדשים.
בראיון הגדול שאייל נתנה ל"7 ימים" לפני עליית המופע (ראיון שעלתה ממנו ההבטחה שהמופע יהיה עתיר סקס ולא כך הוא) היא סיפרה שהייתה ילדה היפר-אקטיבית, ושרק הריקוד היה הדרך להוציא את כל האנרגיות שלה ולהירגע.

ברתולינה, בהתאמה, מרגיש כמו מופע של יוצרת שהתישה את הרקדנים שלה באופן קיצוני ולא יצאה להפוגות ולו קטנות, כדי לתת שהות לעכל ולהרגיש. דבר מכל זה לא אפיין את המופע הקודם והיפהפה של אייל “Love”, ואין בו כדי לומר שכדאי לפסוח על המופע הזה. למרות שעיצוב הבמה דל והעבודה יכלה להיות מגוונת יותר, חשוב לראות את ברתולינה כדי לראות את אייל מכניסה לסוזן דלל את האנדרגראונד ונותנת את הפרשנות האישית שלה, כמי שהציצה בחיי הלילה וראתה בהם בעיקר חייתיות, ניכור וביטים מטשטשים. התלבושות של מיקי אבני, שעל העיצוב הגרפי שעליהן אחראים דימה ליפשיץ ואלקס גונדורס, הן בונוס ענק.