Pאנקי ביזנס

שמעתי שבאיזו תוכנית בערוץ 2 מחפשים להקות Pאנק ישראליות בעקבות "שיגעון הפאנק-רוק החדש". זה נכון? תודה לאל, יוסלס איי.די ושערוריית אקזיט שלהם הפנו את תשומת ליבם של רבים לדבר הזה שנקרא "פאנק". אתם יודעים, זה שאמרו עליו איזה שמונים מיליון פעם שהוא מת. זה שפעם אנשים הכירו בזכות הסקס פיסטולז והיום המוני ילדים חושבים שהוא מילה נרדפת לגרין דיי. זה שנמצא בכל כך הרבה ז'אנרים – פוסט פאנק, אלקטרו פאנק, Pאנק-Fאנק – אבל באף אחד מהם אינו מתומצת ומדויק כמו הדבר עצמו. אוסף הלהיטים החדש של הראמונז יעשה בית ספר למי שלא מכיר אותם עם כמה מאבות המזון של התחום.

מבלי להתיימר אפילו לסקר עשירית מהתרחשויות הפאנק האינסופיות שגועשות בעולם, כשתקשורת המיינסטרים אינה מודעת אליהן בגרוש, הנה הזדמנות להפנות את תשומת לבכם לכמה פרקים קטנים ועדכניים. אלה לא להקות פופ-פאנק, אין להן אמ.טי.וי, אין להן אלוהים (או שיש, אבל הוא מפתיע), לא כותבים עליהן בפיצ'פורק והסאונד שלהן אינו מלוטש ונוצץ – אם כבר הוא מזכיר נייר זכוכית. רובן מעדיפות לראות את עצמן כלהקות "אנדרגראונד רוקנ'רול", כדי להימנע מהתוויות המקובלות של המדיה, אבל הן קודם כל להקות גראז'- Pאנק - כזה שמתכתב עם הריתם'נ'בלוז הכי ראשוני בתולדות הרוק, ויונק מלהקות גראז' מהסיקסטיז, למרות שרטרו רחוק מלהיות משהו שקשור אליהן. אבל מה - אם מישהו עדיין חושב שהליברטינז הם Pאנק, או שהווייט סטרייפס, עם כל הכבוד (ויש), הם הדבר הכי מלוכלך ברוקנ'רול - אולי שווה לו לצלול, שלא לומר להתנגש, בתקליטים הבאים.

הלהקה הזאת, שבסיסה בברוקלין, היא עוד ילד ממזר, שנולד לג'יג'י אלין המנוח, המלך הבלתי מעורער של כל חלאות הרוק באשר הן. האיש שמרח לעצמו חרא על הפנים בהופעות, הקיא על הקהל, אהב אלימות, ניהיליזם, רצח ואונס. ברור שלידו ליב-פאסט-דיי (Live Fast Die) נשמעים כמו ילדים טובים ומנומסים, אבל ההשפעה שלו ניכרת. הסאונד שלהם נשמע כמו הסטוג'ז עם מגברים מלאי בוץ, הגיטרות והשירה פשוט שורטות את האוזניים, ולא חסרות פה מלודיות המנוניות ועם זאת נטולות חנופה. "Amputated", למשל, הוא ממש מפגש בין "ג'וני בי גוד" ל"Sheena is a Punk Rocker" של הראמונז.
הם שרים על סרטי סנאף, הפרשות ובירות ויש להם שמות שירים כמו "Art is Faggotry". זה די מצחיק אם מתייחסים לזה בתור בדיחה, וממש לא מצחיק אם לוקחים אותם ברצינות. קשה לדעת מהי הגישה היותר נכונה , אבל המוזיקה – פגז.

ליב פאסט דיי, "Bandana Thrash Record"
(Dead Beat Records/Sshaking Records)

אחד מאלבומי הבכורה הבני-זונה של השנה. הדי.סי.סנייפרז, מניו ג'רזי ולונג איילנד, הם תשלובת קטלנית של כל טוב, מכל תקופת רוק אפשרית. הם כותבים ושרים כמו הניו יורק דולז, ומדי פעם משחילים גם גיטרות גלאמיות שמזכירות אותם; יש להם אורגן סיקסטיזי שמזכיר מייד את אווירת הגראז' הפסיכדלית של הפאזטונס המופלאים; יש בהם קורטוב ארטיות בסגנון הפוסט-Pאנק של גיינג אוף פור. הם עומדים בשורה אחת עם מי שרבים מחשיבים לגדולת להקות הגראז' של העשור הנוכחי, The Black Lips.

הדי.סי.סנייפרז (DC Snipers) לא פוחדים להיות מטופשים, עם אנרגיות משוחררות וכיפיות בטירוף, או שיר שבו הם כמעט ורק חוזרים על המילים "Soviet Union", טקסטים כמו "Get Awesome on the Street", ו-All Humans are Garbage" ", ה-המנון של התקליט, שמעבר למילים המוצדקות למדי, פשוט יאחד את כל חובבי הז'אנרים האפשריים לשירה אדירה בציבור.

די סי סנייפרז, "Missile Sunset"
(Dead Beat Records/Sshaking records)

הטרבלים של הלהקה הזאת פתוחים עד הסוף. מבין השמות ברשימה הנוכחית, הת'רובין ארג'ז ממישיגן הם בעלי הסאונד המזוהם ביותר. "טינופת" היא ממש אנדרסטייטמנט מעודן עבורם. רוב אלבום הבכורה החדש שלהם הוקלט על שמונה ערוצים, והוא פשוט נשמע כמו מפלצת שכלואה בתוך טרנזיסטור.

התוצאה מלהיבה לפרקים ומטרידה בחלק מהזמן. יש פה שירה, שמזכירה לי במידה את הסייקובילי של לוקס אינטריור מהקראמפס, יחד עם דיסטורשנים מרושעים סטייל Guitar Wolf ואנרגיות רעבות ונטולות פשרה א-לה Dead Boys. אין פה שירים מדהימים; רובם בסיסיים מידי לטעמי ולא ממריאים, אבל הת'רובין ארג'ז הם הבטחה, ששווה לבדוק ולו בשביל ה(אובר)דרייב ההיסטרי והראשוני שלהם. שלושת האלבומים האחרונים, אגב, מיובאים לארץ ע"י חברת הגראז'- רוקנ'רול המקומית והחדשה, Sshakng recordsS.

תרובין ארג'ס - "Throbbin' Urges"
(Dead Beat Records/Sshaking records)

לא ברור מהם יותר "אבירי מסע הצלב החדש": פארודיה או להקה שמתכוונת לדבריה; חבורת אימבצילים שעושה צחוק מהכל, או נוצרים מאמינים ומלאי כוונה. מה שברור – המשחק הזה, בין הרצינות התהומית בהגשה, לבין התחושה שזו מתיחה של הפוך על הפוך על הפוך, של רוקרים שמתלבשים במדי צליינים, הופכת את התקליט הזה לממגנט וסופר מלהיב. למעשה, זהו אחד מאלבומי הרוק'נ'רול היותר מגניבים של השנה.

כשיצא אלבומם הקודם חשבתי שהבדיחה תסתיים איתו, במיוחד כי מאחוריהם עומד קודם כל מייק לוקאס, חבר להקת הפאנטום סרפרז ודמות מוכרת בגראז' והסרף מיוזיק בסן-פרנסיסקו. אבל עכשיו נראה שלאבירים לא איכפת שקשה להבין מה הם רוצים, להפך. אם מטרתם היא שמרנות במסווה של מוזיקת מרד, כיצד ייתכן שדווקא יצור פוליטי-אקסצנטרי כמו ג'לו ביאפרה מהדד קנדיז החתים אותם לחברת התקליטים שלו, אלטרנטיב טנטקלז? ואולי הוא עשה זאת מהסיבה הזאת בדיוק, בשם המחלוקת והפרובוקציה? הרוקנ'רול של האבירים הוא גולמי, חייתי ופרימיטיבי, הלחנים מידבקים, והם מציגים את אויביהם במערכונים קצרים כמו שגנגסטראפרים מציגים את מתנגדיהם בתקליטי ראפ.

יש פה שירים אנטי מלחמתיים כמו "What Part of 'Thou Shalt Not Kill' Don't YouUnderstand?", שירי הטפה שמרנית קורעים מצחוק כמו "Lipstick Lesbian" על בחורות מופקרות ו-"E Is Still Evil" על השימוש באקסטזי. תקליט גדול.

דה נייטס אוף דה ניו קרוסייד, "A Challenge to the Cowrads of Christendom" (יבוא/Alternative Tentacles)

זו אחת הלהקות המדוכאות הכי שמחות בבריטניה. או להפך. האלבום השני והמצוין של בלאק טיים (שנשמעים אמריקאים למהדרין), מלא בשירים קליטים ומלוכלכים, שאינם מרפים. נדמה שהם חבורת שיכורים, שקופצת ומשתוללת, כי המסיבה הזאת היא הדבר היחידי שיש להם להיאחז בו. אלה שירי ייאוש עם אנרגיות הרסניות, סוג של נחגוג עד שניפול, כי ממילא לא בטוח שיהיה לנו מחר.

רצועות דוגמת "I'm Desperate" ו-"Office Suicide" נשמעות כמפגש בין הזעקה של הבירת'דיי פארטי לנגינה של להקת הגראז' דה מאמיז. "Nightime Part 2" ו-"The Mummy" הם פשוט ואן מוריסון וה-them בסשן הקלטות היישר מהשאול. והשאול, מתחת לפני השטח, כמו שמוכיחים חמשת התקליטים האלה, הוא מקום מעניין בהרבה בימינו ללהקות רוק חדשות, מאשר השטח עצמו, בו יחצ"נות והייפ בוראים את "הדבר הגדול הבא" ודוחפים לנו אותו לפה היישר בכפית. כשחופרים מתחת לאדמה יוצאים הרבה לכלוך וחול. אבל זה כל הכיף, לא?

בלאק טיים - " Midnight World",(יבוא/ In The Red)