ניתוח פלסטי

בזמן האחרון, מתמלאים דפי העיתון וגלי הרדיו בנוכחותן של "שלישיית רימון": מירי מסיקה, איה כורם וקרן פלס. אלבום הבכורה של פלס - "אם אלה החיים", יוצא בימים אלו, ולכבוד מאורע חגיגי זה מוגש לקוראי וואלה! מדריך קצר, אך חיוני ביותר אותו מומלץ לזכור ולשנן, על מנת להבין את דרך הפיכתן לחלק מפס הייצור של הכוכבות החדשות של המוזיקה הישראלית:

א. השנה היא 1986, ותמיד תישאר 1986. בעצם, אולי בשנה הבאה זו כבר תהיה 1987, אולם יש לזכור – האזנה לאלבום שיצא לאחר 1985, או כזה שאינו כולל את הכותר "יהודית רביץ", אסורה בהחלט.

ב. בחיפוש אחר מקורות ההשראה שיחדשו וירעננו את השדה המוזיקלי של 1986 (מי אמר 2006? טעות, טעות גדולה), אין מקום להשפעות מן החוץ. כך, כשנשאלה סיוון שביט על החומרים להם הקשיבה בזמן העבודה על אלבומה, היטיבה להשיב: "הקול הפנימי שלי".

ג. הומור? אין דבר כזה.

ד. לאור סילוקו של ההומור מהתמונה, יש להשתקע במחוזות הרצינות התהומית – רק משם ניתן יהיה לדון במשמעויות הנסתרות שצופנים החיים. יש להצטייד בשורות עמוקות שיעבירו את המסר כהלכה, למשל – "כשהימים לא חמים ולא קרים \ יושבים, מדברים על ההרים \ אבל מסתתרים בחדרים" (יוסי גיספן וארלט ספדיה, "מדברים על ההרים". או בעצם, רגע – לא, הלא אלו מילותיה של התלמידה המצטיינת קרן פלס, בשירה "זמנים משוגעים").

האלבום החדש של קרן פלס הוא דוגמה מצוינת ליעילותו של המדריך שלעיל. לא רק הסינגל המושמע מתוכו, "איתי", אלא כל שיר כאן מצליח להדגים זאת אחרת: למשל, "אביתר", שמדבר על הילד שצופה לעיתים בסרטים כחולים לבדו בחדר, ומציג עצמו כ"ילד בן שמונים". אלו שני רמזים ברורים מאוד לכיוון משפחת בנאי, ואין ספק שפלס אכן הקשיבה רבות לאלבום הבכורה המופתי של אביתר בנאי, בניסיון לשחזר באלבומה משהו מהרושם שהותיר בה. אבל כל העבודה העדינה, הלוחשת, שזכורה מאלבום הבכורה של אותו "אביתר", הופכת ב"אם אלה החיים" לצעקה רמה והתחנחנות מיותרת.

די בכותר של שיר כמו "על שפת הכינרת (בסנדלים)" (הסוגריים במקור), כדי להבין איזה תפקיד מרכזי משחקות כאן המניירות: בכפיפה אחת מופיעים כאן אזכור "חינני", של אתר "כל-ישראלי", בליווי סוגריים "משועשעים ומשעשעים". נמחק כאן כל זכר של שאר-רוח, של מחשבה מקורית - מדמנת הבינוניות מעולם לא נשמעה כה דביקה וחסרת נשמה. נכון שגם בימים כתיקונם זו לא סביבה זוהרת במיוחד, אבל הפאתוס והיומרה שנשפכים כאן על כל צעד ושעל תורמים להגברת הרושם הזה. בשיר שכתבה פלס עבור הראל סקעת, "ואת", המרכיבים הפומפוזיים הללו מצליחים לעבוד – אבל מה שנשמע תיאטרלי, סוחף וכמעט-מבדר אצל סקעת, לא סוחב אצלה ולו בשיר אחד ויחיד.

רק שיר הנושא, "אם אלה החיים", מספק הפתעה אחרי כמעט ארבעים דקות האזנה. כאן, מגיעות לפתע האורחות שמקומן נפקד כמעט לאורך כל האלבום – הגיטרות. בשתי הדקות האחרונות של האלבום, מתעורר לחיים סימן ההיכר החיובי של לואי להב כמפיק, אותו "Wall Of Sound" ששדרג (גם אם לא תמיד התקבל בחיבה בקרב הקהל פה) את "חום יולי אוגוסט" של שלמה ארצי ואת "חתונה לבנה" של שלום חנוך. רק בשתי הדקות האחרונות הללו, מתעורר שביב של תקווה: עם הגיבוי של הסאונד העשיר מאחוריה, פלס מרשה לעצמה לפתע לחדול מלהצטעצע, ולהתחיל לשיר.