פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      עותק פיראטי

      רותם דנון חושב ש"שודדי הקאריביים: תיבה של איש מת" מאביס את הצופה כמעט עד בחילה, ולא מחדש כלום

      מכירים את התחושה הזו בלונה פארק - אחרי שהתלהבתם מרכבת ההרים, מיהרתם לעלות עליה שוב, וירדתם כשאתם נמנעים מלהיתקל בילדים מנוזלים, כדי שלא תקיאו עליהם? להוריד את תחושת הבחילה, זו קצת מההרגשה שנותן "שודדי הקאריבים: תיבה של איש מת". ורק נזכיר ש"קללת הפנינה השחורה" מ-2003 היה הסרט הראשון שהתבסס על מתקן שעשועים בדיסנילנד, במהלך שיווקי מבריק של דיסני והמפיק ג'רי ברוקהיימר.

      בסרט ההמשך חוזרת השלישייה - קפטן ג'ק ספארו (ג'וני דפ) ויל טרנר (אורלנדו בלום) ואליזבת סוון (קיירה נייטלי): לג'ק יש חוב ישן אצל דייבי ג'ונס (ביל נייהי), פיראט מת ורקוב ששולט במצולות וזקנו הפך למין עוגת צלופחים חיה ומבעיתה. לורד קאטלר, צייד פיראטים קפיטליסט, רוצה לשלוט בג'ונס, ודרכו בכל דרכי המסחר בים, ג'ק רוצה את נשמתו חזרה, ו-ויל ואליזבת רוצים רק לאהוב. "שודדי הקאריביים 2" צולם במקביל לשלישי, כמו "מאטריקס" 2+3 ו"בחזרה לעתיד" 2+3, בניסיון ליצור טרילוגיה סיפורית אמיתית. חבל, אך הניסיון נכשל מראש. שימו לב לסיום (מיני-ספוילר), המשתמש ב"קליף האנגר" – כלומר משאיר את העלילה לא סגורה, טכניקה שיותר מתאימה לטלנובלה מאשר לשובר-קופות שאמור להיות מוצר אמנותי (בערך) העומד בפני עצמו.

      כדאי לדייק – זה לא שהסרט הולם בתחושת קבס, אבל הוא בהחלט מרגיש כאילו דחפו לך בכוח ארבעה "טעמי" ברצף לגרון. ומי האשם? ברוקהיימר כמובן – מפיק ואיש שיווק מחונן, שקשר את שמו עם המונח 'בלוקבאסטר' בשני העשורים האחרונים, ושמגלם את תמצית האמריקאיות בגישה הקולנועית שלו. או יותר נכון, בגישה העסקית שלו. ברוקהיימר הוא איש רעב, שרוצה לאכול, ובגדול. לרוב סרטיו ישנה שאיפה להיות אפיים/ בומבסטיים, בכל פרט טכני ומסחרי. מעבר לכך, כנראה שאם סרט מצליח לו, הוא מחליט לקחת את הבסיס – לא לחדש הרבה – ופשוט למחזר אותו עם יותר השקעה כספית, יותר דקות, יותר הכל.

      כך היה למשל ב"בחורים רעים 2". מסרט אקשן די מוצלח בן 118 דקות שנעשה בתקציב של 23 מיליון דולר, הוא עבר להמשכון יומרני ומייגע בן 147 דקות, עם 130 מיליון בצ'קים היוצאים. ב"שודדי הקאריביים", הוא עובר מתקציב של 140 מיליון דולר בראשון לכ-200 מיליון דולר בשני, (המפוצלים מתקציב כולל של כ-400 מיליון לשני סרטי ההמשך), ואם לא הספיקו לנו 143 הדקות של "קללת הפנינה השחורה", "תיבה של איש מת" מותח את גבולות הסיבולת ל-150 דקות. עוד כמה דקות וספינת "הפנינה השחורה" של קפטן ג'ק תהפוך לטיטאניק. אבל מי יגיד לא למפיק, שמראש מכתיב את הפיינל קאט? שמחליף במאים כמו גרביים ואלה ששורדים איתו הם שכירי חרב הוליוודיים כמו גור ורבינסקי (המוכשר שלעצמו), במאי "שודדי", מייקל ביי וטוני סקוט?

      אבל יודעים מה - מסתבר שזה עובד. האמריקאים רוצים מהסחורה הפיראטית של ברוקהיימר, והרבה. כמו מסעדת לובסטרים של "אכול כפי יכולתך". שימו לב, בסוף השבוע של יציאתו, שבוע אחד לאחר יציאת "סופרמן חוזר", הלכו 7 אנשים ל"שודדי הקאריביים" - על כל 1 שהלך ל"סופרמן". רוצים את זה בדולרים? כמעט 140 מיליון דולר בשלושה ימים כנגד 20 מיליון. אולי הסיבה היא מחוסר הרצון לראות איזושהי מציאות שמזכירה את אמריקה 2006 (עניין שיוצרי "סופרמן" רצו להתחמק ממנו, אך ללא הצלחה), ולהפליג למאה לא נודעת בחסות רוחות רפאים ושודדי-ים. כמו כרטיס כניסה לדיסנילנד ב-10$ בלבד (מחיר כניסה לסרט), במקום 47$. כך שהמנצחת הגדולה מכל הסיפור היא דיסני, שמזמן לא החזיקה במותג קולנועי מנצח באמת (בלי לספור את סרטי פיקסאר, ולא נספור). "שודדי הקאריביים" הולך יד ביד עם החזון של הדוד וולט: סרט לכל המשפחה, FUN טהור, בעל ערכים סמי-שמרניים (שימו לב - רק נשיקה אחת יש בסרט, וגם היא לא רומנטית) והכי חשוב - ממוקד עסקית, עם שיווק רצחני שנותן תשומת לב לכל פעילותה של דיסני, ממרצ'נדייז ועד פארקי השעשועים.

      כל אלה לא מצילים את העובדה ש"שודדי הקאריביים 2" הוא מושקע ומרשים – אבל לא מחדש כלום על הראשון, רק מהווה הרחבה מושקעת יותר שלו. אבל האתנחתות הקומיות כבר פחות מצחיקות; ג'וני דפ בטייק אוף על קית' ריצ'ארדס יעיל, אך שחוק מעט; והתסריט עמוס ומפוזר - ועל הרבה, הרבה יותר מדי דקות. אז כן, מסתבר שלרוב המכריע זה עובד, והשארם של דפ בתוספת העושר הויזואלי הם עבורם גביע גלידה קיצי עם 5 כדורים בטעמים עזים ואקסטרה פאדג', אבל לי, לפחות – זה עושה קצת מחלת ים.