"יש רגעים בחייה של אומה...", אמר אתמול ראש הממשלה, אהוד אולמרט, באחד ממשפטי המפתח של נאומו בכנסת. ויש גם רגעים בחייו של ראש הממשלה. אולמרט החמיץ אותם אתמול.
לאו דווקא משום שזו הייתה כמעט הופעתו הראשונה בציבור מאז תחילת המלחמה: הביקורת על היעלמותו לכאורה היא טיפשית. אולמרט נהג בשכל כשמיעט להתנפל על המיקרופונים. זאת מאחר שהאווירה הציבורית סביב המלחמה ממילא נשענת על התחושה כי אנחנו צודקים, וכי עלינו להתאפק ולסבול בשקט (לחן: עופר לוי) עד תום הלחימה; ובעיקר כי בעת הזו יש להשאיר את הדמגוגיה לנסראללה. כמו שאומרים, מה שמגיע מגיע. לכן טוב עשה ראש הממשלה כשהחריש. מיעוט התבטאויותיו תאם להפליא את התחושה כי אנחנו עושים את שחובה עלינו לעשות. לא פחות ולא יותר.
באותה מידה חשוב היה כי בחלוף חמישה ימים מתחילת הלחימה הוא בכל זאת יאמר את דברו לאומה, ולו לשם המעמד והחגיגיות. עד כאן הביצוע היה מושלם. גם עניבת התכלת על רקע החליפה הכהה שידרה מכובדות מהוגנת, רצינות לא מתלהמת. לנוכח הזקן המאפיר והכמעט מדובלל שחשף נסראללה בנאומו האחרון, חזותו של אולמרט הייתה עוד הישג בעימות הפסיכולוגי.
גם עם תוכן נאומו קשה להתווכח. אולמרט התחיל בכך שהוא "מלא הערכה לאופוזיציה"; הוסיף מטען רגשי כשדיבר על "האהבה שלי לארץ ולעם"; חזר למקורות כשציטט מהנביא ירמיהו; הביע נוקשות צבאית כשהבטיח כי נמשיך בלחימה עד הניצחון; הזכיר באותה מידה את החוסן המוסרי כלא פחות משמעותי מהכוח הצבאי של ישראל; לא שכח לבקש "לרדוף אחר השלום ולייחל לו"; ואפילו ציין את חשיבות הכוח האקדמי כחלק מהיותנו אומה נאורה. היה בו הכל, בנאומו של אולמרט.
ולכן, השאלה הגדולה היא מדוע בכל זאת נותרנו בתחושה שהיה בו משהו כמעט מאכזב. מאכזב זו בעצם לא המילה הנכונה: היה בו משהו סתמי, משהו מנוגד לחלוטין ל"יש רגעים בחייה של אומה...".
ייבחן במעשים, לצערו
בתחילה חשבתי שאולי זה שעון הברייטלינג היוקרתי שביצבץ על פרק זרועו. עם שעון כזה לא באמת מתעניינים בחוסן האקדמי. אחר כך ניסיתי לחשוב על השיער הצבוע מדי. ואולי היה זה הטון המונוכרומי של דבריו. אבל לא. אלה זוטות. הבעיה שאולמרט לא ניחן במצרך החשוב ביותר. מקס וובר כינה זאת כריזמה מנהיגותית. הסיפור הטלוויזיוני של אתמול היה היעדרה של הכריזמה. איפה המודיעין של צה"ל כשצריך אותו?
כריזמה היא מושג בסיסי בכל שיחה על מנהיג, רק שבטעות נוטים לייחס אותה לתכונות כמו תיאטרליות, עוצמה, או ורבליות, למשל. למעשה, כריזמה מעצם הגדרתה היא בלתי ניתנת להגדרה. אתה יכול לדבר באותו טון במשך שעות, ובכל זאת להיות אטרקטיבי, לו אתה קצין נחוש. זו כריזמה יבשה. אתה יכול להתפרץ בשידור חי, אם אתה ניחן בכריזמה של בוריס ילצין, לדוגמה. אתה יכול לשמור על איפוק מתנשא, אם אתה כריזמטי כתיירי הנרי. ואתה יכול להיות הכי יפה בעולם, או לחילופין דובי גל, אם אתה ניחן בכריזמה קולנועית.
בעצם אתה יכול להיות מה שתרצה כדי להיחשב כריזמטי, ובלבד שמה שתקרין לציבור הוא מה שאתה, ומה שהציבור חושב עלייך בהתאם. כל עוד תשדר דברים שהם לא אתה, לעולם לא תהיה כריזמטי. וזו בדיוק מהות הבעיה עם נאומו של אולמרט. הוא היה מושלם מדי, ואולמרט, אל תגלו לנסראללה, לא.
אתמול, למשל, הגדיל אולמרט לעשות וציטט מן התנ"ך לא פעם, כנהוג במצבים מעין אלו, אלא פעמיים. ואולם די אם אזכיר כי אביו של אולמרט, מרדכי, היה ממתנגדיו האדוקים של מנחם בגין בתנועת החרות, על רקע הטענה כי בגין דתי מדי בהתנהלותו, וכשאולמרט הבן הצטרף לחרות תקף גם הוא את בגין, בין היתר, באותו הנושא. גם השימוש שעשה מי שידוע בקור רוחו במושגים כמו "אהבה" ו"התרגשתי" נראה תלוש משהו.
לעומת זאת, בנימין נתניהו נשא נאום מרשים יותר. בייחוד מפני שהדגיש בעיקר את מוטיב ה"ניצחון". קל היה להאמין לו. קל היה ללכת אחריו. שהרי הרצון לנצח בכל מחיר הוא אחד ממרכיבי הנפש המעט-מסוכסכת של ביבי כידוע. אותנטיות היא כריזמטיות.
בסיכומו של דבר, אולמרט לא נכשל. בשעות מעין אלה אף שלא נעים להודות - גם אני, כמו מרבית עם ישראל, אוהב ומקבל את המנהיג שלנו כמות שהוא. אבל אולמרט לא הצליח לנצל את הרייטינג של נאומו כדי להיכנס לפנתיאון המנהיגים המרגשים באמת. הוא יצטרך, לצערו, להיבחן רק במעשים.