הבטחתם יונה

יובל אביבי מצא בספר "נוקטורנו בצ'ילה" מסר חד משמעי: אסור לאינטלקטואלים ולאנשי הדת והמוסר לשתוק לנוכח עוולות

יובל אביבי

מה יכול אדם אחד, ואפילו יהיה אדם איש דת בעל השפעה, משורר ידוע ומבקר ספרות נחשב, מול תנועתם האכזרית של גלגלי השיניים של ההיסטוריה? על ערש דווי שואל את עצמו הכומר סבסטיאן אורוטיה לקרואה את השאלה הזו בספר "נוקטורנו בצ'ילה", של רוברטו בולניו, ומגולל בפני הקורא את מערכת היחסים שלו עם השלטון הרצחני של הגנרל פינושה, מערכת יחסים של אשמה, בלבול וחרטה. בהיות הספר פסקה אחת ארוכה ומתנשפת, ובחוסר הקוהרנטיות שמאפיין חלקים נרחבים של הספר, ניכר שהחרטה והאשמה ישבו כמרבץ בלבו של לקרואה ועתה, בהימצא להם צוהר להשתחררות, זועק הכומר את דבריו מהר, מערבב מין בשאינו מינו, מדלג מסיפור לאנקדוטה מבלי לתת הסבר מדוע פרטיהם חשובים, כמו אצה לו דרכו לפלוט את כל אשר על נשמתו טרם יחזיר אותה לבורא.

לקרואה הוא בן דמותה של צ'ילה המסוכסכת והשסועה, אדם אבוד דרך ואובד עצות, חבר בשורותיו של מסדר דתי שמרני, אך גם אמן המשתוקק לספרות ולליברליזם. הוא אף מבין דבר או שניים במרקסיזם, אותה תורה פוליטית אשר אחת ממטרותיה הייתה לבטל את הדת. בשיא הבלבול, השעמום והייאוש של חייו, כשאינו מוצא עוד טעם באהבותיו הישנות, הדת והספרות, נשלח הכומר לאירופה על מנת ללמוד על שיטות שימור הכנסייה הנהוגות שם.

בהגיעו הוא מגלה שדווקא היונים, הסמל של רוח הקודש, הן המאיימות על המבנים ההיסטוריים של הכנסיות, בשל העובדה שהן נוהגות לחרבן עליהם, פשוטו כמשמעו. ההרס של הנצרות אינו נובע מבעיה פנימית, מהותית, אלא מבעיה חיצונית, הנוגעת רק לחזות המוסד הכנסייתי. מהבעיות הפנימיות מתעלמים הכמרים לחלוטין, בעוד שהפתרון של הכמרים לבעיה החיצונית הוא אימון נצים לציד יונים. מלבד כומר אחד, שקולו נדמם ומושתק, שרואה טעם לפגם ברצח המוני וחסר אבחנה של אחד מסמלי הנצרות החשובים, משתמשים כולם בנצים אכזריים הדורסים את היונים, והדבר גורם לכך שגם יונים חפות מפשע, השייכות לאנשים ואינן מעופפות חופשי, נטרפות לעתים על ידי הבזים.

בחוזרו לצ'ילה נדרש הכומר לבצע משימה עדינה במיוחד: העברת קורס ערב על מרקסיזם, על הרקע הבוער של משטר פינושה הימני, אלא שהתלמידים של הקורס מתגלים כפינושה עצמו וחבר הגנרלים שלו, המבקשים לעבור את הקורס בבחינת "דע את האויב". לפינושה, המתגלה כאיש נחמד למדי, חשוב להציג את עצמו כאינטלקטואל אמיתי, הכותב וקורא ספרים, בניגוד למנהיגי צ'ילה הקודמים, שרק עשו את עצמם ככאלה. במקביל מבקר לקרואה בערבי ספרות ותרבות, הנערכים באחוזה גדולה, בלב השתיקות הליליות של סאנטיאגו הנמצאת בעוצר. הפתרון התרבותי המקסים הזה לעוצר הלילי מתגלה כזוועה, כשמתברר שמרתפי הבית שימשו כמרתפי עינויים ממש באותו הזמן שבו דסקסו יפי הנפש בסלון שמעליהם את שירת צ'ילה.

עבור בולניו, מתחת לחזות הנורמלית והאינטלקטואלית של צ'ילה, או שמא יש לומר במרתפיה, רוחשים תמיד הרג, רצח ופשיעה בחסות המשטר, שאזרחיה של צ'ילה, ובמיוחד הכומר הליברלי, עומדים מעליהם בשתיקה של חוסר ברירה. ייסורי הכומר נובעים מהיותו משתף פעולה של משטר רצחני כשליח שלו לאירופה ומהכנת הגנרלים ללחימה במרקסיזם, אבל בעיקר בהשתתפותו בערבי התרבות, כש"חיוך שקט וחסוד" על פניו. האדם, אומר לקרואה, "מחויב מוסרית להיות אחראי למעשיו, וגם למילותיו ואפילו לשתיקותיו" ועל שתיקות רועמות כגון זו משלמים בפצעים נפשיים שאין לרפאם.

לקרואה מנסה בכל כוחו לנחם את עצמו, למזער את הנזק שעשה, ושואל "מה ההבדל בין פשיסט למורד"? והרי היום, בשעת העלאת הדברים על הכתב, "מושל בצ'ילה סוציאליסט ואנו חיים בדיוק אותו הדבר", ו"האדם לבדו, דל כוחו נגד ההיסטוריה". אבל מאחורי גבו של לקרואה מציצה לאורך כל הספר דמותו של "העלם שזקן", דמות לא ברורה, שמסמלת, אולי, את האידיאלים הנוקשים של הנערים הבטוחים בצדקתם, המביאים אותם לעשייה אמיתית ולביקורת. הזדקנות העלם משמעה התקהות הערכים והאידיאלים והתעלמות מהם, דווקא כיוון שהם מחייבים את האדם לפעולה, והאימה הגדולה של לקרואה היא האפשרות שהוא הוא "העלם שזקן". האם היה בכוחו לשנות את מהלך ההיסטוריה, ואפסותו מעוררת הרחמים, ההיכנעות הדוממת והמבישה שלו לכל מהלך היסטורי, עריצי ואכזרי ככל שיהיה, היא ששמה מכשול בדרכה של צ'ילה להבראה?

המתח שבן האינטלקטואליזם הליברלי לבין השמרנות, דתית או חילונית, במדינה הנמצאת בשעת מצור נפשי, אינו חדש גם לאזרחי ארצנו שלנו. אולי הזמן הנוכחי אינו מתאים לתהיות בדבר שתיקת החכמים נוכח ההרס של יונים חפות מפשע בידי בזים אכזריים. אולי לא זה המקום לשאול על פשעים מדיניים שנעשים בשם שימור היסטורי, שהוא חיצוני יותר מכפי שהוא פנימי, שהוא אסתטי וקוסמטי יותר מכפי שהוא טיפול אמיתי בבעיה. ואולי ספרו של בולניו הוא מסר חד משמעי: על מי שחובש את כובע המוסר האינטלקטואלי ועל מי שחובש את כובע המוסר הדתי, ובוודאי על מי שחובש את שניהם, מוטלת תמיד האחריות לחשוב על מרתפי העינויים שמוסתרים מתחת לרגליו, ולזעוק נגדם זעקה מרה.

"נוקטורנו בצ'ילה", רוברטו בולניו. מספרדית: טל ניצן (עם עובד)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully