1. אם ג'ין פונטקורבו הוא דמות מראה של אנטוני סופראנו, מיהו קווין פינרטי? ג'ין פונטקורבו אחר, בין היתר. תחילת העונה השישית, מסתמן, מוקדשת כולה לעיון מפורט בהסתעפויותיה האלטרנטיביות של הדמות הראשית ב"סופראנוס". סיפורו של ג'ין הרהר בקול רם על אפשרות הצטיירות מסלול חיים אחר במסגרת המאפיה עבור טוני, סיפורו של קווין פינרטי דן בהיתכנות חייו של טוני הרחק מהמאפיה המסלול הזעיר-בורגני הכל-אמריקאי הטיפוסי (כמעט טיפוסי מדי) של סוכן המכירות הנוסע מאריזונה ליחידות הסקה, קווין פינרטי.
2. ואילו חיים אלה הם? חיי משפחת פרברים מהזן שמאכלס מחזאות של טרגדיות אורבניות מודרניות (הנריק איבסן, אוגוסט סטרינדברג, ארתור מילר) או פרוזה היפר-ריאליסטית אמריקאית (ריימונד קארבר, בארתלמי האב והבן) ובאותה נשימה ייצוגים גסים, בנאליים כמעט של המשפחה הגרעינית הטלוויזיונית האמריקאית, אם משפחת קאנינגהאם מ"ימים מאושרים", אם משפחת קיטון מ"קשרי משפחה" ואחרות (את הפרק הזה, אגב, כתב בעצמו דיוויד צ'ייס ללמד את הצופה כי כשמדובר בניתוח לב מסובך, מבקש המנתח הראשי לעסוק במלאכה).
אלא שההסתעפויות כאן מפותלות יותר מהנראה לעין ראשית, טוני סופראנו של עולם החלימה אינו טוני סופראנו של המציאות המוכרת. ילדיו צעירים (ועולצים, ואוהבים את אביהם ללא תסבוכות) ואשתו אינה כרמלה. קולה של האישה המשוחחת אתו בטלפון מסגיר שלא מדובר בכרמלה. זהו, אם כן, טוני אחר. טוני אלטרנטיבי. טוני המתכנה אמנם "טוני סופראנו", אבל הוא, ככל הנראה, אינו המאפיונר המוכר לנו.
מ"טוני סופראנו" זה מסתעפת דמותו של קווין פינרטי. דמות שלפחות לפי הרגלי הנסיעה שלה דומה ל"טוני סופראנו" והתמונה שבכרטיס הביטוח הלאומי שלה חושפת גם היא דימיון חיצוני לסופראנו. דבר אחד אנחנו כן יודעים על פינרטי הוא אינו עושה את עבודתו כהלכה. עד כדי כך הוא כושל במלאכתו (כאשר נרמז לכל הדרך כי הוא נוהג בדרך לא כשרה נוכל זעיר או סתם רשלן מדעת) שבלובי המלון הוא מותקף על ידי נזירים בודהיסטיים. "מי אני? ולאן אני הולך?" שואל טוני את כרמלה והרופאים בעשרים השניות של הערות בבית החולים. שאלה שאת התשובה לה ייצטרך לחפש אצל קווין פינרטי ואצל "טוני סופראנו". "טוני סופראנו" שמגלה שהוא סובל מאלצהיימר, בדומה לטוני סופראנו שסובל מנזק מוחי. "טוני סופראנו" שמהדהד את טוני סופראנו, ולהיפך.
אינטרטקסטואליות זה אין
3. בכלל, הפרק הזה, מוקדש כולו למערכות היחסים של טוני עם בני משפחתו. כרמלה היא כרמלה סולחת, מצוברחת, מבועתת ממחשבת הלבד, מנסה לתפקד כאם ובמקביל לגונן על כבוד המשפחה מול רוזאלי אפריל. כאן, אגב, הערה נוספת בגנות התיאטרליות המופרזת בה מבויים המשחק בשני הפרקים עד כה: סצינת ההתייפחות של כרמלה לצדו של כריס, כמו גם הדרך בה עגבה עליו בחדר הטיפול הנמרץ והתוודתה ("רק לחשוב עליך נושא אותי על כתפך מרטיב אותי עכשיו למטה") עוצבו בהגזמה וטופלו בקווים מפורשים ודברניים מדי.
מדו היא מדו מתוזזת רגשית בין היותה "הבת הטובה", "ילדתו של אבא" והציפיות הסכמטיות ממנה כיצד יש להתנהג "במצב כזה", לבין תלותה הרגשית השברירית בגברים הזרים בחייה, במקרה זה פין, בן הטובים המפונק שממשיך לנהוג בה בדרך כל הגברים נוהגים בה בחייה: קלות בלתי נסבלת. איי.ג'יי הוא איי.ג'יי מפוזר רגשית, ילדותי להרגיז ממש, ועם זאת מעורר אמפטיה בפשטות בה הוא מכוון את חייו לנתיבי העניין הצרים שלו מכוניות, אימוץ אג'נדה פוליטית שטחית וחיפוש עצמי תזזיתי. מבחינה זו, איי.ג'יי זקוק לאביו לצורך הגדרה עצמית הרבה יותר מכל הדמויות האחרות.
4. כאן ייסגר המעגל ויוזכר כי הפרק איזכר, לפחות מבעד לעיניי, שתי יצירות אמריקאיות חשובות והעניק להן פרשנות מעניינת. הראשונה היא "מותו של סוכן", הטרגדיה האמריקאית המודרנית המכוננת, מאת ארתור מילר. שם נסוב ציר העלילה והיסוד הטראגי במחזה על מערכת היחסים בין ווילי לומן, סוכן נוסע, לבין בנו ביף לומן: שניהם טיפוסים מוחמצים, הנאבקים, כל אחד בדרכו, בשברי החלום האמריקאי שהתנפץ לרגליהם. התקשורת ביניהם היא הכוח המניע של הטרגדיה וגם המפתח לפיענוחה הפסיכולוגי. הקווים המקבילים בין לומן האב ובנו לסופראנו האב ובנו רבים מספור ממש וראויים לפרק נפרד. אולי בהזדמנות אחרת. ואולי לא.
היצירה השניה היא "טום סוייר" של מרק טוויין, "הרומן האמריקאי הגדול" (לצד "מובי דיק") ממנו התמונה המפורסמת ביותר, אולי, היא זו של טום המתגנב כדי להשתתף בלווייה שלו ומאזין לווידויי האהבה של כל מקורביו, אותם בני משפחה וחברים ש"בחייו" לא מצאו את הדרך לשתף אותו ברגשותיהם כלפיו. גם טוני, בשוכבו על מה שהרופא גורם לכרמלה ולצופים להאמין שהוא ערש הדוויי של אבי המשפחה, זוכה להשתפכויות אהבה ומחוות רגשיות מבכות, עזות בהרבה מכל מה שזכה לו בחייו מבני משפחתו.
הספק שמנקר כל העת אצל הדוברים "האם הוא שומע אותנו?", הופך את סצינות הפרידה לטעונות הרבה יותר, מכיוון שכך מתלווה אליהן האפשרות כי הדמויות מקלפות מעליהן את מסיכותיהן הרגשיות לאוזני דמות המפתח בחייהן באופן לא אחראי ולא מבוקר ועלולות להפר, במקרה שטוני שומע, את המנגנון העדין שמקיים את מערכות היחסים בינן לבינו.
הפרשן הנפוח לענייני הסופראנוס מקבל על הראש
5. גם בפרק הנוכחי לא מוותר צ'ייס על ההזדמנות לעקוץ את הממשל הפדראלי הכושל כשהסוכן האריס פוגש בכריסטופר והלה לועג לו על עבודתו המבצעית ב"שילשוליסטן", האריס לא נעלב, אלא מנסה לגייס את כריס למלחמה בטרור ומבקש ממנו לסייע במקרה שיוודע לו על פעילות של גורמים מזרח תיכוניים במרחב הפלילי שלו. כאן מרמז צ'ייס גם על אוזלת היד של הממשל וחוסר הדימיון המבצעי שלו וגם על ריקבונו המוסרי כאשר הממשל מוכן להפעיל איש מאפיה, אחריו הוא במעקב מתמיד, לצורך פעילות אחרת שלו. כריסטופר מגחך ומספר סצינות לאחר מכן משוחח בידידות רבה עם אחמד ומוחמד על הבאר ב"באדה בינג", ללמד שהאוייב המשותף הוא לא הטרור (כפי שהיה רוצה להאמין הסוכן האריס) אלא דווקא הממשל הפדראלי.
6. עקיצה אחת מדוייקת במיוחד לעברם של מבקרי הטלוויזיה ו"פרשני ה'סופראנוס'" שם צ'ייס בפיה של רוזאלי אפריל, כשזו מוכיחה את כרמלה על יחסה השגוי לאיי.ג'יי. כרמלה פורשת בפניה פרשנות פסיכולוגית מעמיקה לגבי המניעים להתנהגותו המפוזרת רגשית והבלתי מתחייבת של איי. ג'יי ורוזאלי אומרת לה, "די כבר עם הקשקוש הפסיכולוגי. אולי הוא סתם פרחח שלא שם קצוץ". כרמלה נדהמת, כמו גם הפרשן והכתבן המיוחד והנפוח מרצינות עצמית לענייני ה"סופראנוס", וצ'ייס מיד משיב לרוזאלי בנשק הצפוי והמגוחך של הפרשן הקשקשן: פרשנות פסיכולוגית עלילתית לדבריה של רוזאלי עצמה: "אני מבינה שאת כואבת שבנך אינו כאן" וכו', אומרת לה כרמלה חוזרת מיד לחיק החמים של ההתכתבות הישירה עם רציחתו של ג'קי ג'וניור אפריל הצעיר, כמפתח להבנת הדיאלוג בין השתיים. לפעמים, אומר צ'ייס לכל פרשניו, סיגאר הוא רק סיגאר ואיי.ג'יי הוא סתם פרחח מפונק והכי לא קשור לשום דבר, בטח לא לביף לומן.
7. ויטו ממשיך במגמה מפרק הפתיחה: בולס בהנאה לא גדולה מדי חסה, ומנסה לנכס לעצמו את ההכנסות של ג'ין לאחר התאבדותו, שנאמר: מסמן טריטוריה. כל זה על רקע גופתו של ג'ין בארון ונאום סילביו, "כל עוד טוני לא בתמונה, אני ממונה", להמשיך ולרמוז לצופה מלחמת הירושה נזרעת מתחת לרגליך.
8. לאחר שעזב את הלימודים בוחן איי.ג'יי בקול רם את אפשרויותיו לעתיד: "אני הולך לתקוע כדור בראש של הדוד המזויין הזה שלך", הוא אומר מעל למיטת אביו וגורם לצופה להבין בפעם הראשונה כי גם בדמו זורם דם מאפיה וכי לא לחינם שמו אנטוני סופראנו ג'וניור. הוא ניסה את "דרך הישר" לימודים ובטלנות נהנתנית, אבל הוא מתבגר למול עינינו ועם השנים מתעורר אצלו הצורך להכריע מה יעשה בחייו.
ויטו? פולי? סילביו? כריסטופר? בפרק מספר 67 נורתה יריית הפתיחה (השקטה) להצטרפותו של איי.ג'יי למשפחת המאפיה ולמאבק הירושה. שמו של הפרק, אגב, הוא JOIN THE CLUB. ברוך הבא אי..ג'יי. מעניין מה היה אומר על כך טוני סופראנו. מה "טוני סופראנו". ומה קווין פינרטי.