לכבות את המקלט

התקופות בהיסטוריה בהן לא התרחשו מעשים גדולים או מעוררי עניין, נקראות אצל היסטוריונים של תולדות עם ישראל בשם "יום קטנות". אתמול, היום שסגר את השבוע הראשון ללחימה, היה יום מהסוג הזה. למעט גורלו האכזרי של תושב נהריה, אנדריי זלינסקי ז"ל, שנהרג מפגיעת הקטיושה בדיוק בדרכו למקלט, לא חווינו אירועים דרמטיים. מבחינה טלוויזיונית נוצר פער בעייתי בין רצף השידורים להתרחשויות המעניינות.

הבעיה החריפה יותר, משום שזו גם עדיין לא העת לסיכומים. כך צפינו בעיקר בשידורים מן המקלטים ובאזרחים רבים מהמרכז שהפגינו סולידריות עם תושבי הצפון כשאירחו אותם בבתיהם.

במצב הזה, מה שצד את עין הצופים הן בעיקר אנקדוטות. המוזרה ביותר הגיחה, איך לא, מכיוונו של חיים צינוביץ'. האחרון הגיע לאולפן "פוליטיקה" בערוץ 1 כדי להטיף לעודד שחר בעניין הפטפטת המיותרת שמשתלטת על כל הערוצים. לעובדה שגם הוא לא יכול היה להתאפק מלהתייצב באולפן היה לו תירוץ צה"לי הגון: אני באתי רק כדי שנטפל בבעיית עודף השידורים והמרואיינים.

עם כל ההערכה לרצונו של צינוביץ' להגן על אוזני האזרחים, התלונות על השידורים המיותרים הן עוד ענף בעץ הטענות הדמגוגיות שמייצרת המלחמה הנוכחית. ברור שאנו חוזים בפטפטת יתר, בשידורים רבים ללא תכלית, בכתבים שחוזרים על עצמם לעייפה (ירון לונדון תיפקד ב-19:00 כמנחה ב"לונדון וקירשנבאום", וב-23:00 כבר כיהן כמרואיין אורח בתוכנית של קובי מידן). אבל באותה מידה ברור שזה מה שאנחנו רוצים. 6 מיליון ישראלים לא טועים. מה גם שהאפשרות הכי טובה שהטלוויזיה העניקה לנו, מאז ומעולם, היא היכולת לכבות את המקלט.

מכל מקום, גם בערוץ 2 סבלו הכתבים מתסמונת המילואימניקים שמתחילים לריב אחד עם השני עקב עבודה משותפת וצמודה מדי. כך, למשל, הסתייג משה נוסבאום, שנשלח לאחד המקלטים בקרית שמונה כדי לסקר הופעה של קוסם צבאי, מהמשימה העיתונאית שנכפתה עליו. בתגובה הודיע לעודד בן עמי, שישב באולפן, כי "אני מכיר הרבה אנשים שישמחו אם הקוסם יעלים דווקא כאלה שעובדים במערכת החדשות שלנו". בן עמי, שנראה משועשע מהתסכול שחווה נוסבאום מהאייטם החנוני אליו נשלח, המשיך לספוג עקיצות מהכתב ששאל אותו האם "זה נכון שכשאתה היית בצבא חתמת באפסנאות על עט?". רק חסר היה שיריבו מי קיבל בטירונות אמ-16 מקוצר ומי הסתפק בגליל.

אנקדוטה פחות משעשעת נרשמה בעת הוויכוח שניהל יעקב אילון עם דוברת צה"ל, מירי רגב, בעת שהאחרונה ביקשה ממנו להקפיד לא לפרט היכן בדיוק נופלות הקטיושות. כבר כתבתי על החמיצות של רגב, אבל במקרה דנן דווקא תשובתו הנרגנת והמתנשאת של אילון הייתה הבעיה. "את תתעסקי בעבודה שלך, ואנחנו בשלנו", אמר. עקרונית, אילון צודק. אך מה היא עבודתה של רגב אם לא לנסות למנוע דיווחים מסוג זה? אילון יכול היה להעלות לדיון שאלה קצת יותר מעניינת: אם ממילא הקטיושות אינן טילים מדויקים, מדוע זו בעיה לעדכן על מיקום הפגיעה? אבל בכל זאת אפשר להבין את אילון: ברוח הימים האלה אין ישראלי שלא מבקש לסיים עימותים בהכרעה מוחצת.

מבחינה טלוויזיונית, אפשר לסכם את היום השביעי בכך שהיה זה הערב הראשון בשבוע האחרון בו חזרתי לצפות ב"חדשות הספורט". או, לחילופין, להפנות פנייה נרגשת לבונקר בו מסתתר ככל הנראה הכוכב הטלגני של המלחמה, חסן נסראללה. חבר, אתה חסר.