לא נגמר עד שהחתול השמן שר

עצלנות, תכונה שמאפיינת רבים מהסובבים אותי (ואת עצמי), היא משהו שיכול ממש לחרפן כשהוא מגיע מצד אומנים מבריקים. רבים הם המוזיקאים שהוציאו איזו יצירה נחשבת, נעלמו לתוך תהום הנשייה למספר שנים - אולי אפילו לנצח - והשאירו מעריצים עם הלשון בחוץ וטעם מוכר של עוד.נכון שלא תמיד מדובר ב"עצלנות" גרידא, ושבסיפור מעורבים גם הפחד לאכזב, משבר האלבום השני ושאר תירוצים לא מעניינים, אבל התופעה הזו קיימת בכל החזיתות.

במיינסטרים – ד"ר דרה, לדוגמא, לא הוציא אלבום סולו מאז "2001" המעולה (זה רק שם האלבום, שיצא בכלל ב-1999 וגם הוא הגיע אחרי 7 שנות שתיקה); ובאלטרנטיב – ושתי באנין הוציאה בשנה שעברה את אלבומה השני, אחרי 35 שנות היעדרות, לסטון רוזס לקח שש שנים להוציא אלבום שני (שגם פירק אותם) ואילו ג'ואנה ניוסם, מי שהסתמנה כממשיכתה הגדולה ביותר של בניאן, יושבת בשקט כבר שנתיים וחצי, כשכל אומת האינדי מחכה למוצא פיה (וזה היה רמז לא מאוד דק - יאללה ג'ואנה, צ'ופ צ'ופ, את לא נהיית צעירה יותר).

לאותה נישת עצלנות נשייך את Ensemble, הרכב של איש צרפתי בודד בשם אוליבר אלרי (אגב, מי שגילה לי אותו בזמנו, אנדריי שניידר, המכונה Acute, בדיוק חנך אי-פי משותף עם De Pleted, בסדרה המשובחת "Ducks Don't Swim in Swamps" של הלייבל הירושלמי אק-דאק). בשנת 2000, תקופת הזהב של הלייבל ריפלקס (המשויך ל-Warp ולאפקס טווין), הוא הוציא את אלבום הבכורה שלו, "Sketch Proposals", ומאז נעלם מתחת לאדמה, כאילו היה פציפיסט בישראל של השבוע האחרון. "סקץ'" היה יצירה משובחת, ששילבה ניסיונות אלקטרוניות לצד פופיות מתקתקה (עם עטיפה יפיפייה למדי), ולמרות שכמעט ולא יצר שום תהודה סביבו, זכור לי כאחד מהאלבומים הטובים ביותר של התקופה ההיא – כזה שכיף לחזור אליו מידי פעם, כשקצת קר ומשעמם.

שש שנים מאוחר יותר, בהן לא ברור מה בדיוק עשה (אנחנו יודעים על רימיקס אחד, נחמד ותו לא, שרקח לביורק בשנה שעברה), הוא חוזר לחיינו דרך הלייבל "Fat Cat", עם אי-פי חדש בן ארבעה קטעים שנקרא "Disown, Delete", שאמור להיות קדימון לאלבום מלא, שייצא בסוף ספטמבר.

התוצר החדש, למרות שהוא שונה לגמרי מ"סקץ'", מוצלח עד מאוד. האקספרמנטליות האלקטרונית שאפיינה את התקופה ההיא, פינתה את מקומה לגיטרות אקוסטיות, שטיחי אמביינט ופסנתרים, שיוצרים יחדיו אווירה מחממת וקודרת; הזמרת, שאנל קימבר, שקולה היווה חלק מהותי מאותו "סקץ'", אמרה שלום לאלרי, ובמקומה הגיעו (תופים בבקשה), גברת חן מרשל, הלא היא קאט פאוור, ובחורה עם שם יותר ישראלי מישראל ישראלי – תמר אמיר.

קאט פאוור מתארחת בשיר הנושא – שש דקות מלנכוליות בהן גיטרה עדינה מלווה את השירה המיואשת שלה ואת השטיח הסטטי שיוצר המחשב. זה מזכיר את "The Matter", השיר המדהים שאיחד אלקטרונאי אחר, בום ביפ, עם סינגר/סונגרייטרית אחרת, נינה נסטסיה (שהגיע, כמו רבים וטובים, לפסקול הסדרה האו-סי), ומהווה פסקול מושלם לאווירת אחרית הימים שאנו נמצאים בה היום. אם מישהו דואג, שידע שהסינגל הזה מתעלה בחמש מאות רמות מעל האלבום האחרון של קאט פאוור, שהמשיך את התהליך המאכזב שהחל "You are Free" שלה. שני השירים הנוספים, ממשיכים את הקו המוזיקלי המרגש, כשאוליבר אלרי ותמר אמיר, שרים יחדיו.

להשלמת החוויה, הקטע הרביעי באי-פי הוא רימיקס לשיר הנושא המוצלח, שנעשה על ידי טים הקר – אומן אמביינט נויז, שמתמחה בלעשות מוזיקה שכמעט ולא קורה בה כלום, אבל שהכלום שכן מתרחש בה, הוא הכי יפה בעולם (זה היה אולי קצת מבלבל, אני יודע).

באלבום המלא, צפויים שיתופי פעולה נוספים, בין היתר עם לו ברלו (דינוזאור ג'וניור וסבדו), אדם פירס (מאייס פרייד, Mum) ו-Mileece. נשמע מבטיח, ויש לקוות שלא מדובר בהתעוררות זמנית בלבד מן העצלות. גם אם כן, טוב שקיבלנו את מה שקיבלנו.

אנסמבל, "Disown, delete" (אם-סי-אי, Fat Cat)

ואם כבר בנינו מכונת זמן, הזכרנו את הלייבל ריפלקס, וחזרנו לכותרות על הביצה הלבנונית, כדאי שנלך עם זה עד הסוף, ונמליץ בקצרה על אלבום חדש של Plaid, הרכב אלקטרוני שמסמל הרבה מאוד מהמוזיקה של סוף המילניום (עוד מילה שדעכה איפשהו בעבר), בו הם משתפים פעולה עם אמן הוידאו והאנימציה, בוב ג'ארוק.

על האלבום, "Greedy Baby", עבדו 4 שנים שלמות, והא מגיע עם שני דיסקים – אחד מהם הוא די-וי-די שמשלב את עבודותיו של ג'ארוק ביחד עם המוזיקה של הצמד הבריטי, בסאונד של 5.1. השני, הוא דיסק אודיו, בו ניתן לשמוע את תשעת הקטעים החדשים, באולד-פשן ווי, מערכת הסטריאו הביתית.

תחילה הייתי סקפטי. פלייד לא הוציאו שום דבר מעניין מאז 2001, והמוזיקה האלקטרונית הטהורה שמגיעה ממחוזות הלייבל Warp כבר מתקשה להפתיע. אך למרות שהמוזיקה שבאלבום לא שונה כמעט בכלום מהחומרים הישנים שלהם, יש בו כמויות של קסם ילדותי, שמענג את האוזן, ומחזיר את החן לנעימות הסינטיסייזר העדינות שקצת נמאס מהן. הוידאו מצידו, מציג קטעי אנימציה לצד צילומים של אורבניות נטושה, ובדיוק כמו המוזיקה, לא חושף סדר יום חדש, אלא מראה איך מתנהלים מצוין לפי הסדר הישן.

אחרי מספר האזנות, לא ברור לי אם אני נהנה כי עידן הבריינדאנס כבר הפך עבורי לנוסטלגי - כמו זקן שנזכר בחתיכות מהגימנסיה - או שמא באמת יש כאן מלודיות חמדמדות, שממלאות את חדרי הבית באווירה של כמה-נחמד-פה-בואו-נשחק-כל-היום-עד-שנהיה-צמאים-ואז-נשתה-פטל. אבל כל עוד זה כיף ברקע, זה לא ממש משנה.

פלייד ובוב ג'ארוק, "Greedy Baby" (אם-סי-אי, Warp)