איזו מוזיקה אתה שומע במהלך העבודה?
המוזיקה היא חלק מרכזי בחיי. כשהייתי ילד באוקראינה למדתי לנגן על פסנתר וקלרינט. מאז כבר נטשתי את הכלים אבל האהבה למוזיקה קלאסית נשארה בי ואני מרבה להאזין לבאך, צ'ייקובסקי ובטהובן.
חוץ מזה, אני שומע הרבה רדיו. בדרך כלל 88FM. מעדיף מוזיקה אלטרנטיבית, יוצרים אוונגרדים שיוצרים לעצמם ולא בשביל הכסף והפרסום. מעבר לכך, כל דבר שיש בו רגש שממלא אותך. כשאני נתקע במהלך העבודה ונגמרים לי הרעיונות, המוזיקה עוזרת לי להתמקד ולהתחבר לעצמי.
באוטובוסים בדרך הביתה להורים באשקלון, אני שם את ה-iPod עם שירים צרפתיים של אדית פיאף או air וזה מרגיע אותי וגורם לי לחלום ולפנטז על פרויקטים חדשים שאני עומד ליצור.
עוד בוואלה!
מה יותר מזין אותך - טלוויזיה, ספר או סרט?
אני מאוד מושפע מסרטים שאני רואה, בעיקר מהסגנון החזותי שלהם. אני נורא מתחבר לסגנון של ז'אן לוק גודאר, אנטוניוני ובכלל, לגל החדש הצרפתי של שנות ה-60'. אני מוקסם מהפריימים הסטטיים וצילומי החוץ. לאחרונה ראיתי את הסרט "מחבואים" שהדהים אותי בתפיסת הבימוי, באופן שבו הוא מצליח להעביר את המצוקה של המהגרים הנדחקים לשולי החברה. גם בעבודתי אני מרבה לעסוק בפריפריה בישראל ומנסה להביא לבועה התל אביבית את האנשים שחיים מרחק חצי שעה נסיעה מהם, את הסבל והמצוקות היומיומיים שלהם ואולי גם חיים קצת יותר פשוטים ואמיתיים.
אני אוהב סיפורים קצרים יפנים. תפיסת העולם המיוחדת שלהם מרתקת אותי, הדייקנות והסבלנות, התרבות הזו כ"כ רחוקה מאיתנו. לפני כמה שנים למדתי שיאצו ונשאבתי לתוך תרבות הזן, הפילוסופיה והסיפורים. נראה לי שמאז אני אדם קצת יותר סובלני, מבין ויותר עם רגליים על הקרקע. הבנתי שהכל חולף וכך יותר קל לי גם להתמודד עם המציאות הקשה בארץ.
לאחרונה קראתי ומאוד אהבתי את "המטבח" של בננה ישימוטו- סיפורים קצרים על בחורה שאוהבת לישון במטבח, זו הדרך שלה להתחבר לעולם. סיפור על אנשים קצת משונים ומוזרים, שמנסים לחיות את חייהם הקטנים בתוך הערים הגדולות.
אני אוהב לבנות בובות מנייר. אמא שלי עבדה באוקראינה בתיאטרון בובות והייתי מסתובב הרבה בסטודיו של בוני הבובות ומסתכל. לפני הצילום, הייתי מתעסק הרבה בבניית בובות נייר, אהבתי לראות איך אפשר ליצור מנייר דמויות, הייתי מכין פילים ואנשים. הייתי עובד כמה חודשים על כל בובה, עבדתי כמה שעות ביום. בסוף הייתי מחלק אותן לחברים. מאז שהצילום נכנס לחיי נטשתי את הבובות, אין לי זמן אליהן יותר וגם לא מקום בדירתי הקטנה בת"א.
אני עוסק גם בקולנוע דוקומנטרי. הסרט הראשון שעשיתי עסק בחבר שלי, יוני מנדל, שטיפל בפניות הפלסטינים לטיפול רפואי בארגון "רופאים לזכויות אדם". עקבתי אחריו מקרוב, נסעתי איתו לימים רפואיים בשטחים, הלכתי איתו לבקר חולים מעזה שהוא העביר לטיפול בבתי חולים בארץ. ניסיתי להבין מה עומד מאחורי יכולת הנתינה האינסופית הזאת, מה מניע אותו. במהלך הצילומים התוודעתי גם לקשיים הניצבים בפני הפלסטינים בדרכם להשיג טיפול רפואי ראוי.
בסרט השני שעשיתי התמקדתי בדמותה של אישה נמוכת קומה שתחביב עיקרי בחייה הוא להצטלם עם מפורסמים. תיעדתי אותה, הלכתי איתה לטקס האמי, והופתעתי לגלות שאין אחד שלא מכיר אותה.
מה היית משנה ברחוב מגוריך?
אני גר בדירה ברחוב מנדליי מוכר ספרים, בפינת בן יהודה. הרחוב רועש מדי בשבילי ומזוהם ואם הייתי יכול הייתי מנמיך את קצב החיים המטורף ומנמיך את כמויות התחבורה הציבורית בו. בכלל, הייתי הופך אותו למדרחוב עם דשא ירוק עצים ופסלים.
למי היית מכניס מכות?
אני לא מכניס לאף אחד מכות. בחיים לא הלכתי מכות, אני לא יודע איך עושים את זה ואני תמיד מעדיף לנקוט בשיטות חלופיות.
מה ההתמכרות שלך?
אפשר להגיד שאני מכור לישיבה בבתי קפה. אני יושב בבית קפה כפעמיים ביום, אני אוהב לשבת לבד, בעיקר בקפה מאיר, מרסנד ובאצ'ו. זה התחיל מזה שעברתי לת"א ועבדתי כברמן בבית קפה, ועכשיו אני כבר לא יכול בלי זה. אני שותה קפה, נרגע וחושב על החיים.
מה הרינגטון שלך?
אין לי רינגטון. יש לי נייד הכי פשוט, לא דור שלישי, לא דור שני. כל הסיפור הזה ממש לא מעניין אותי.
את מי היית מזמין לדרינק על חשבונך?
הייתי מזמין לדרינק את הלמוט ניוטון שצילם בשנות ה-60 נשים עירומות בצורה מצחיקה, אבל הוא הצליח להעביר דרך התמונות את הניצול של גוף האישה בפרסום. בעבודתו הוא מהלך על חבל דק שבין תמונות ארוטיות שנראות כמנצלות את האישה לבין ביקורת על התופעה דרך שימוש באותו הז'אנר.
מי היית רוצה שיראה את התערוכה שלך, חי או מת?
הכי חשוב לי שההורים שלי יראו את התערוכה. לא נראה לי שהם יבואו לתערוכה כי הם לא ממש מאמינים ביכולות שלי כצלם וגם לא מתעניינים בנושא. הם לא רוצים שאהיה צלם כי אין בזה כסף. הם מעדיפים שאמצא עבודה מסודרת באיזה משרד עם משכורת טובה ושעות מסודרות. חשוב לי שיראו שאנשים אחרים מעריכים את מה שאני עושה ואולי זה ישנה את דעתם. מה גם שהם מככבים בפרויקט הנוכחי.
מהם הרגלי הגלישה שלך?
אני גולש באינטרנט באתרים של צילום, בגלריות של אמנות עכשווית ברחבי העולם, באתר של המגזין time, באתר הצרפתי photo, באתר 'ארט' ובאתר של מוזיאון Moma בניו-יורק. גם אני ממליץ מאוד על האתרים של הגלריה הלונדונית של סאצ'י והאתר 'ארטפוטו'.
עוד בוואלה!
עוד בוואלה!
תיק עיתונות:
לומר שפליקס קריס (28), סטודנט שנה ג' לצילום ב"מנשר", הוא יוצא דופן בנוף המקובל של סטודנטים לאמנות זו אנדרסטייטמנט של האנדרסטייטמנט. קריס, שעלה ארצה בגיל 12, חי על הקו שבין תל אביב לפריפריה וכשרואים את הגבול הזה מבעד לעיניים שלו, מגלים נקודת מעבר בין שני עולמות שלא ייפגשו לעולם.
לפרנסתו הוא עובד כמנהל סניף אבן גבירול של פיצה עגבניה ובמהלך השנה האחרונה הוא נסע מדי סוף שבוע לצלם את הוריו, שחיים באשקלון, לטובת פרויקט הגמר המשפחתי שלו. הפרויקט יוצג מהיום בערב בבית הספר מנשר, כחלק מתערוכת הבוגרים.
"אני גר לבד כבר שבע שנים, ובעזרת הצילום ניסיתי לבדוק את המקום שלי בתוך המשפחה", הוא מספר, "בתחילת העבודה ההורים שלי מאוד התנגדו לצילומים וזה נראה להם מטופש, הם לא אהבו את הרעיון שאנשים אחרים יסתכלו עליהם. בהמשך הם התרגלו וזרמו עם זה ועשו את כל מה שאמרתי. לפני הפרויקט הייתי מבקר שם פעם בשלושה חודשים בערך. מאז שהתחלתי לצלם אני מגיע לשם כל שבוע.
"אני לא מתכנן הרבה את הצילומים ובדרך כלל חושב עליהם באוטובוס בדרך לשם. הם גם מאוד תלויים במצבי הרוח של ההורים. צילמתי את עצמי עם ההורים בעיקר בחדרים שונים בבית ומחוצה לו.
"מהעבודות עוברת תחושה חזקה של הבדידות שלי, הניתוק מסגנון החיים שלהם והבדידות והעצב שלהם לאחר שכל הילדים עזבו והם נשארו לבד. בניגוד לרעש הבלתי פוסק של ת"א, העבודות גם משקפות את השקט שבבית, את שעות המנוחה, הזקנה. שקט שיכול להרגיז אותי כמישהו שכבר לא רגיל אליו ".
התערוכה תיפתח היום, 20.7, ב-20:00 עם מסיבה חינמית ותוצג עד ה-10.8. דוד חכמי 18, תל אביב, 03-6887090 .