נוהל שכן

בימים טרופים אלה, בהם תותחי המלחמה רועמים וגם המוזות לא שותקות כמו פעם, כדאי להקדיש רגע או שניים למלחמה הבאה. כן כן, אתם בוודאי אומרים, טרם יבש הדם על שפתי המלחמה הזו, ואני כבר רצה אל הפורענות הבאה, אבל דווקא כך, כשהדברים בגדר ספקולציות ותו לא, אפשר להתמוגג על תרחישים שונים ומשונים ולרקוח תחזיות שאחר כך כבר לא יהיה נעים לנקוב בשמן.

כולם כבר יודעים, אנחנו ארץ קטנה ומוקפת אויבים. מנין תצוץ הבערה הבאה: מצפון? מדרום? מלמעלה? מלמטה? אולי מהים? לפני שנענה, הבה וניקח רגע כדי להעלות בנעימים את זיכרונות העבר. כך וכך מלחמות כבר היו לנו, ואם ננסה להתחקות אחר סיבתן, נגיע, בגדול, לשתי תשובות אופציונליות. הראשונה היא שהערבים שונאים אותנו על לא עוול בכפינו ולא ינוחו עד שנשכב כולנו בקרקעית הים, והשניה היא – ואת זה בטח לא תאהבו – שהחטא רובץ לפתחנו, כלומר, מתישהו, איכשהו, הצליחה המדינה האהובה לסדר את העניינים כך שבכל "ניצחנו!" טמון היה זרע הפורענות שיוביל לקרשצ'נדו הבא.

מהטיפול בפליטים הפלסטינים שנותרו אחר תום מלחמת העצמאות, דרך הכיבוש ב-67' וכלה באינתיפאדה הראשונה, שסיומה הוביל לאינתיפאדה השניה – לא צריך להיות שמאלני גדול כדי לראות שהזדמנויות כאן פוספסו, שאזרחים נדפקו ושדיכוי התקוממויות יוביל לכל הפחות להתקוממויות חדשות, אם לא למעלה מזה.

והנה, הזדמנות! חיזבאללה הניח לפתחנו אפשרות לקירוב לבבות ואחדות דעים בישראל – הפצצותיו מונחתות במסורה, תוך הנחת עבודה שוויונית בנוגע ליישובים יהודים, ערבים ודרוזים. סוף סוף, ארגון טרור שהגזענות היא אולי נר לרגליו, אבל טיליו לא מבחינים בין דם לדם, בין יישוב ליישוב. מחמם לב, בוודאי תאמרו, אלא שביישובים ערבים שנמצאים בטווח הקטיושות אין מקלטים, אין מרחבים מוגנים, אין ממ"דים וגם אין צפירות. המדיניות הישראלית בכל הנוגע למיגון אזרחיה הלא יהודים נראית מהצד בדיוק כמו החלטה מדרג גבוה על "נוהל שכן" קולקטיבי.

"נוהל שכן" שימש כל מיני מפקדים באינתיפאדה האחרונה, שהחליטו למגן את החוליות שלהם בערבי – ממש כך – ובבואם לעצור מבוקש, אילצו אזרחים פלסטיניים, עוברי אורח, ללכת לפניהם, כדי שאם יירה החשוד יהיה מי שיחטוף את הכדורים במקום בחורינו המצוינים והממוגנים. בג"צ אמנם אסר את השימוש ב"נוהל שכן", אבל זה לא מונע ממשלת ישראל הנוכחית להחזיק את אזרחיה הלא יהודיים כמין בני ערובה לא ממוגנים. למען תדע כל אם ערביה כי ילדיה יוותרו מחוץ למקלטים, ויוכלו להמשיך לשחק מחוץ לבית כשביישובים היהודיים שמסביב כבר מזמן מושמעת אזעקה הקוראת לאזרחים לתפוס מחסה. שתתפלל לנסראללה, אם היא רוצה. אולי הוא יקשיב.

במקום גילוי סולידריות והבעת תנחומים על מותם של שני האחים לבית טלוזי בנצרת, רוב התגובות באתרי החדשות משתרעות במרחב המצומצם שבין "נו, למה הם לא מגנים את חיזבאללה" ו"נסראללה לא מרחם אפילו על אחיו הערבים" לבין "מוות לערבים" הכללי יותר. אז זהו, שנסראללה הוא טרוריסט, וקשה להאמין שאכפת לו ממותם של אזרחים, אם לא במדינתו אז בטח שלא במדינת אויב; ולפעמים, כמו אתמול, קריאת "מוות לערבים" היא כנראה הדבר היחיד שמאחד את בכירי החיזבאללה וחלק מאזרחיה המלהומים של מדינת ישראל. וזו פאדיחה רצינית, אם תשאלו אותי. במקום לנצל את ההזדמנות שבה מעפן לגמרי לכל תושבי הצפון, ללא הבדלי גזע ולאום, כדי להוביל מהלך ציבורי שיכניס גם את אזרחיה הערבים של המדינה אל מקום חמים וממוגן איפשהו בקונצנזוס – אם לא כשותפים לדרך אז לפחות כשותפי גורל – מתעקשת ישראל להתנער מהם גם בשעת אבלם, להאשים אותם במצבם (ע"ע "נו, למה הם לא מגנים את החיזבאללה"); לפשפש בביטויי האבל שלהם ולכסת"ח את הפאשלה של פיקוד העורף. עוד פספוס. אחד מני רבים.

וכעת, בחזרה לשאלת המוצא: מתי ניפגש אתם, אני והמלחמה הבאה? אני לא סגורה על דד ליין, וגם לא על הליהוק, אבל נדמה שאם ישראל לא תיחלץ מהגזענות הבוטה, האדישה כל כך לזולת, העיוורת לצרכיו, משהו לא טוב יקרה כאן. ובאומרי "משהו לא טוב" אני לא מתכוונת לכמה הפגנות – שבוודאי יפוזרו באלימות – אלא למשהו קצת יותר רציני.

הימים הם ימי בין המצרים. עד ט' באב, יום חורבן בית המקדש, יטיפו לנו רבנים ואנשי ציבור על מחירה של שנאת חינם ושאר מיני תוכחות. לפעמים שווה להקשיב להם, אולי אף לקחת את הטיפ?ים האלה ולנסות ליישמם בחייה הציבוריים של המדינה. גם ערבי – כשצובטים אותו הוא נצבט, וכשנופל עליו טיל בפגיעה ישירה, גם הוא מת.

נ.ב.
חברת יס היקרה, זה הזמן לשלוף מהמחסניות את מערכוני החמישייה הקאמרית ולשדר אותם בלו?פים, לטובת תושבי הצפון הספונים במקלטים ללא חומר בידור, ולטובת, בעצם, כל עמישראל, ושלא נדע עוד צרות כאלה.