עוף גוזל: חובה לצפות ב"סופרמן חוזר", גם אם הוא לא מדהים

1983. חוות דנון בקנזס (חולון). אני בתחתונים אדומים מעל המכנסיים, לחולצתי מוצמדת שמלה אדומה של אמא, ואני מנסה לעוף לפחות חמש מדרגות במכה. 2006. גוגל נותן לי 143 מיליון תוצאות ל"סופרמן", 62 מיליון ל"באטמן" ו-23 מיליון ל"ספיידרמן". בדיוק, ילדים עדיין רוצים לעצור קליע בגופם, הרבה פחות מלהיות בני תמותה אקסצנטריים עם משרת אנגלי זקן, או גיקים שנעקצו מחרק ויש להם הפרשות לבנות מפרק היד. וגם אני עדיין רוצה לעוף.

הסאגה ההוליוודית לקראת ההפקה המחודשת של סופרמן הייתה מותחת לא פחות – ואולי יותר – מהסרט עצמו. כוכבים ויוצרים (טים ברטון, קווין סמית', ברט רטנר, McG, ניקולס קייג' ועוד) באו והלכו במשך כעשור, בדרך להפקה המהוססת והיקרה ביותר בהיסטוריה. הבחירה בבריאן סינגר (אקס מן, החשוד המיידי), אחד היוצרים המרעננים והמבטיחים בהוליווד, התקבלה בהתלהבות כמעט אצל כל ה-Sופילים, ואני ביניהם.

ב"סופרמן חוזר" חוזרת הדמות לאחר היעדרות בת 5 שנים מכדור הארץ. הטמבל נסע לבדוק אם משהו נשאר מקריפטון, בחושבו שיסתדרו בלעדיו. לויס ליין אכן כתבה מאמר זוכה-פוליצר על כך שהעולם אינו זקוק יותר לסופרמן, והיא עצמה מצאה בן זוג והמשיכה הלאה, אבל נחשו מה – העולם לא יכול בלעדיו. גם לא ליין. נקודת המוצא הזו כה יומרנית, שהיא מהווה רק גורם מסייע - כנראה - לאנטי-קליימקס שהיה צפוי לי ולרבים אחרים בכל מקרה, מהסרט הכי מדובר של השנים האחרונות.

בניגוד לאבולוציה שעברו דמויות קומיקס בעשורים האחרונים, כמו זו שעבר באטמן ואומצה על ידי כריסטופר נולאן ב"באטמן מתחיל", סינגר בוחר להתעלם מהמורכבות שהטמינו כותבי הקומיקס במשך השנים וחוזר למקורות. "סופרמן חוזר" הוא יותר רימייק מרימייק. מהבחינה הזו, הוא מזכיר את "קינג קונג" של פיטר ג'קסון. סינגר משתמש באינספור אלמנטים מהסרט הראשון (וגם קצת מהשני): מכתוביות הפתיחה, נעימת הנושא של ג'ון ויליאמס, השימוש בדמותו של מרלון ברנדו וסגנון התלתל והמשקפיים של קלארק קנט - דרך ריפרורים שונים, כמו משפטים זהים לחלוטין ("טיסה היא עדיין הדרך הבטוחה ביותר לנוע", בסצינת מעבורת החלל) והכי חשוב - הבחירה בברנדון ראות', בן דמותו של כריסטופר ריב.

כאן נשאלת השאלה: האם הסרט המקורי כל כך קדוש? ראות', כמעט רפליקה צעירה מהונדסת בפוטושופ של ריב, הוא לא רק שחקן בינוני מאוד, הוא כל כך מתאמץ לנסות להיות נאמן למקור ושרמנטי באותו זמן, עד שהוא מצמצם את המרחק בין סופרמן לקלארק קנט לכמעט אפסי – כמעט מרחק הסרת משקפיים בלבד.

סצינת האקשן הראשונה (שבאה רבע שעה מאוחר מדי), בה מציל סופרמן המתקמבק מטוס נוסעים שכמעט ונשאב יחד עם מעבורת חלל לאבדון – ולויס ליין בתוכו - היא לא רק מזרק אדרנלין לתוך הלב, אלא גם טומנת בחובה סימפטום למצב האומה האמריקאית כולה. בסופה, כשסופרמן ניצב מול אצטדיון מלא קהל, שאחרי שנים של מוראל ירוד רק רוצה לעמוד ולמחוא לגיבור הכל-אמריקאי הזה כפיים - נזכרים במצבו בסקרים, של האוויל המנהיג את מעצמת העל היחידה. אחד ג'ורג' בוש. בכלל, "סופרמן" – כמו תפקידו ההיסטורי כקומיקס – אמור להיות החלום האמריקאי, גם בעיבודו הקולנועי החדש, בו אמורים לצפות יחד טינאייג'רים שמסניפים אפקטים מיוחדים כל קיץ, והורים שייזכרו בערגה ב-1978 ובסרטים הראשונים. דווקא בעידן בוש, אפשר היה להשתמש בדמות העיתונאי של קלארק קנט - שהומצאה בתקופה בה המקצוע הזה זכה לנופך רומנטי והרואי בהרבה מהיום – ולתת לה תנופה מחודשת ורלוונטיות של אחרי 9/11.

אבל סינגר והאולפנים חששו מכל דבר שיזכיר את המציאות האמריקאית העגומה דהיום. אולי בסאבטקסט, יש שימוש מסוים בסופרמן כמקבילה הקומיקסית של ישו, מול הצביעות של נשיא אוונגליסט וקנאי כבוש. ההקבלה הנוצרית בולטת בסרט הנוכחי הרבה יותר מבסדרה המקורית. לא רק שסופרמן נשלח על ידי אביו לכדור הארץ, בו הוא הופך למושיע האנושות, ושלויס ליין קרובה יותר למריה מגדלנה, אישה עובדת ולא ממש קדושה – אלא שכאן זה נאמר בפה מלא: "האב הופך לבן, הבן הופך לאב". בסצינה אחת, עף סופרמן גבוה מעל האטמוספירה, עוצם עיניים ומקשיב לקולותיהם של לכל בני האדם – כשומע, לכאורה, את תפילותיהם. כי כמו שאתם זוכרים, סופרמן הוא גיבור העל היחיד שהאלטר אגו שלו - בן אדם חלש- הוא הפוך, והוא חייב להושיע, קודם כל את עצמו.

קשה לתאר כמה פוגמת בסרט הבחירה בקייט בוסוורת' לתפקיד לויס ליין. קחו את מרגוט קידר, גיבורת הסרטים המקוריים: אשה לא מושכת במיוחד, שליין שלה הייתה בדיוק מה שהיא הייתה בחיים – אשה קשה ומתוסבכת. קידר נתנה את העומק ואת הקומפלקסיביות לדמות המבריקה הזאת. ב"סופרמן חוזר", מכבה לה הגיבור המתקמבק את הסיגריות כל הזמן. ולמה הוא לא נותן לה לעשן? כי הניקוטין פשוט לא מתאים לשפתי השושנה ושיניה הצחורות של בוסוורת' הבתולית. בוסוורת' מצטלמת לסרט בעת היותה בת 22 בלבד - איך אפשר לתפוש אותה כעיתונאית ותיקת קרבות, נשואה, אם לילד בן 4-5 וזוכת פרס פוליצר? בנוסף, היא מחדדת את העובדה שגם ראות' נראה צעיר מדי, אבל זה עוד נסבל. קווין ספייסי לעומתה – מי שפרץ לתודעה בגדול ב"החשוד המיידי" של סינגר – היה הציפיה הגדולה שלי. ובכן - הוא מאכזב מעט, לא משחזר את ההברקה של ג'ין הקמן, אבל עדיין שחקן גדול.

הליהוק והעיצוב של שתי הדמויות הללו אמור להיות מורכב הרבה יותר. תמיד תפשתי את לויס ליין ולקס לותור כשתי דמויות משלימות. שתיהן האלטר-אגו האנושי של סופרמן - והן למעשה אחת: ין-הנמסיס ויאנג-האהובה. שימו לב לאופן בו הן שורטטו במקור - ליין היא אישה נוירוטית, מיזנטרופית, אגוצנטרית ושאפתנית. בדיוק כל התכונות שמאפיינות את לותור. הם בבואתו ההפוכה של סופרמן, הדמות אליה בני האנוש – ובראשם השניים האלה - אמורים לשאוף. והם גם משמשים לו לרועץ בדרך להיטהרות המוחלטת, הכמעט דתית שלו. השילוש הלא-קדוש הזה בין הדמויות בא לידי ביטוי הכי טוב בסופרמן 2 – לות'ור רוצה להפוך את סופרמן לבן תמותה - ובכך להשתוות לו ולחסל אותו; לויס ליין רוצה לאהוב אותו – אבל שיישאר איש פלדה מחרמן; סופרמן עצמו מוכן להשתנות – אבל בשביל הבנאדם הלא נכון – ליין. ב"סופרמן חוזר", לות'ור הוא אותו לות'ור, אבל ליין היא זו ששוברת את המשוואה. והכי גרוע, היא גם משעממת את התחת.

שלא תטעו לרגע, "סופרמן חוזר" הוא עדיין הסרט החשוב של הקיץ. בריאן סינגר הוא עדיין במאי מוכשר ורגיש, עם מגע של זהב. אם התחלואים היחידים שלו ב"אקס מן" 1+2 היו חוסר ההקפדה הטכני על חשבון מתן העומק העלילתי, הרי שכאן היחס הפוך. העומק חסר, אבל אין פריים שאינו מהודק ומהונדס ברמה הגבוהה ביותר.

הסרט מושלם אסתטית, וברגעי הווליום הגבוה – בעיקר בסיקוונס מעבורת החלל ובמערכת הסיום של הסרט – נעתי ורעדתי בכסא כמו ג'ויסטיק של פלייסטיישן. אבל זה לא מציל את הסרט הארוך-הארוך הזה מנפילות קצב, מפשלות קטנות כמו בחירת מלחין בינוני (סוגריים ארוכים: ג'ון ויליאמס ידע להרכיב מנגינה שמספרת סיפור, משרטטת דמות, יוצרת תחושה. ג'ון אוטמן, המלחין הנוכחי והכה-בינוני, בעיקר לש את הנעימה המקורית כפלסטלינה, בכל מיני אדפטציות - ויוצר זרימה כללית בעייתית המוכיחה כי הסרט גדול עליו בכמה מידות) ועד לפשלות גדולות יותר, כמו מבנה לקוי – פתיחה צולעת, סיקוונס מסעיר, המשך מבולבל ולעתים מייגע וסיום מרהיב.

כן, חובה לראות את "סופרמן חוזר". לא, הוא לא הגיע להיות הזקפה הקולנועית האדירה, כפי שכל כך הרבה ציפו ממנו להיות. אבל היי, יש דברים הרבה יותר גרועים מזין חצי-עומד.