חברים לנצח: סרטי גיבורי העל שלא יאכזבו אתכם לעולם

כשחושבים על זה – היה זה ראשון הסרטים בסדרת "באטמן" (1989) שהחזיר את גיבורי העל לקולנוע, כי כשהעטלף הגיע – הוא עשה זאת בבום ועם בנג. הסרט הראשון הצליח בשיגעון ותעשיית המרצ'נדייז חגגה. לא משנה עם על חולצה, ספל או בוקסר-שורטס – הלוגו הצהוב-שחור שלט, הקומיקס שב להיות קול והפנטזיה חזרה להיות ז'אנר נחשק ומכובד.

יכול להיות, שכל זה לא היה קורה אם "וורנר" לא היו נותנים לדון של הפנטזיה האפלה – טים ברטון – את זכות הראשונים על הסדרה. הנ"ל הביא לגוטהאם-סיטי את המורבידיות, ההומור השחור ואת ההתייחסות המיוחדת שלו לסרטי ילדים (שהם בכלל לא סרטים לילדים) והאמת – אולי עדיף שילדים לא יצפו בהם כלל. 3 שנים אח"כ הוא פוטר מהסיבות האלה בדיוק. האולפנים לא היו מרוצים מ"באטמן חוזר" – הוא היה מפחיד, עמוק ומתחכם מידי. גוטהאם סיטי איבדה את טים ברטון. אנחנו הרווחנו את הטוב בסרטי העטלף.

"באטמן חוזר" מתעסק בשאלות זהות והשתייכות דרך דמותו השסועה של ברוס וויין (מייקל קיטון) ומלחמתו ברעים התורנים – הפינגווין ואשת החתול (שגם הם לא "רעים" קלאסיים – המוות של הפינגווין, למשל, הוא הרגע העצוב בסרט). פינגווין (דני דה ויטו) עולה מין הביוב, חציו אדם, חציו ציפור וכולו אכול קינאה ומרירות. במסווה של הבן האובד של גוטהאם הוא טווה - יחד עם מקס שרק, איש עסקים ממולח (כריסטופר ווקן) מזימה להפליל את באטמן בשורת עבירות לא לו ובכך לטנף את שמו הטוב ולרשת את מקומו כגיבור האמיתי של העיר. אשת החתול (מישל פייפר, כוסית כמו שהאלי ברי לא תהיה אף פעם) היא מזכירתו לשעבר של שרק – סלינה קייל שמחפשת גם היא את באטמן, אבל מסיבות פחות ברורות. דמותה נולדת מתוך מצוקה רגשית (שרק מפיל אותה מהחלון אחרי שהיא מגלה כמה עובדות מפלילות לגביו) והיא בוחרת לחיות בעולם ללא גברים וגיבורים. באטמן עונה על שתי ההגדרות – ולכן מייצג עבורה את הפסול, והרשע האמיתי בכל הסיפור הוא בכלל שרק המושחת שאינו לובש גלימה או מסכה. ללמדנו – בכל אחד מסתתר גיבור, או רשע או שילוב של השניים.
(ע.פ)

מעניין מה היה קורה, לו מפיקי "סופרמן 2" לא היו נלחצים מהחזון של ריצ'ארד דונר, במאי הסרט המקורי (שרצה להעמיק את הקונפליקט בין האהבה של סופרמן ללויס ליין ובין המחויבות שלו למין האנושי), ומחליפים אותו בריצ'ארד לסטר ("לילה של יום מפרך"). האם היינו מקבלים תוצאה קודרת ואפילה, מקבילה ל"באטמן חוזר" (וגם, מכיוון אחר לגמרי, "האימפריה מכה שנית"), או שמא סרט רומנטי ועמוק, נטול פעלולים וכיף?

עדיין, למרות המוגבלות של לסטר כבמאי שיודע בעיקר להגחיך סיטואציות והעובדה שמדובר בסרט ילדותי עם מאסות אקשן שנכפו עליו, "סופרמן 2" היה ונשאר, המועדף עלי מן הסדרה הראשונה. הדילמות שעומדות בפני סופרמן והפיכתו לבן אנוש פגיע, מולידות סצינות מרגשות, שהופכות את חוסר האונים המלאכותי של קלארק קנט לאותנטי; הנוכחות האדירה של "מבצר הבדידות", כלוקיישן המפתח של הסרט, מעניקה לו נפח כמעט מיסטי; וטראנס סטאמפ, כנגנרל זוד, האיש שאביו שפט בסרט הראשון למאסר עולם ספיראלי (והשתחרר כתוצאה מהפיצוץ הגרעיני שסופרמן שלח לחלל), שחובר למוח של לקס לותור (ג'ין הקמן, שלקח את הרפליקות הללו והפך אותן 21 שנה אחר כך לדמות בשם רויאל טננבאום) ומהווה ביחד איתו סכנה מוחשית לסופרמן גורמים ל"סופרמן 2" על אף מגרעותיו, להיות המבדר והמעניין מבין סרטי הסדרה.

(נ.ה)

גרטשן: "דוני דארקו. איזה מין שם זה. מה אתה סוג של גיבור על?"
דוני: "מה גורם לך לחשוב שאני לא?"

האם דוני דארקו, גיבור סרט הביכורים של ריצ'ארד קלי הוא גיבור-על, או סתם נער מתבגר עם בעיות? ובכן, איך הייתם קוראים למי, שבעזרת כוחות על טבעיים מקריב את עצמו על מנת להציל את כל היקרים לו? נכון שהוא לא יכול לעוף, אלא רק לנסוע בזמן (וגם זה לא לגמרי פתור), אבל למה לא בעצם? הרי גיבורי על הם תמיד אאוטסיידרים – אנשים שנודו על ידי הסביבה או נידו את עצמם חברתית, רק בגלל השונות שלהם.

דוני, על כל לבטיו, סיוטיו, הייחוד שלו אל מול בני גילו הסובבים אותו, אינו שונה מהם. דווקא הרמיזות המעודנות לגבי יכולותיו, ולא הצבתן בחזית הסרט כמקובל בז'אנר, הן שמעניקות ל"דוני דארקו" (במידה ומתייחסים אליו כסרט גיבורי-על, הרי מדובר גם בקומדיה-סרט אייטיז-מתח-מיסתורין-אימה-מד"ב), טוויסט שלא הכרנו עד היום בתוך הז'אנר הזה, כשחוסר האונים שלו, ככל מתבגר טיפוסי, או מי שהרגיש אי פעם קצת שונה ולא מובן, הופך אותו לגיבור העל האנטי-גיבור הראשון וזה שהכי קל להזדהות איתו (אלא אם כן אתם עובדים בכור בדימונה וההורים שלכם הם מיליונרים שנרצחו). באמת, איך שלא מסתכלים על הסרט הזה, ויש כל כך הרבה דרכים לעשות זאת, מדובר ברגישות נדירה שספק אם קלי יצליח לשחזר אי פעם.
(נ.ה)

ועוד קצת אאוטסיידרים. פרודיית גיבורי העל הזו, שמבוססת בעצמה על קומיקס וניתנת לאיתור כמעט בכל שבוע באחד מערוצי הכבלים והלוויין, היא סרט שלא זכה להערכה הראויה לו, וחבל. תסריט חכם וציני שמציג גיבורי על פוטנציאליים – חלקם מעוררי רחמים, אחרים על סף התמוטטות עצבים ועלילה שלועגת למיתוסים מודרניים; השונות של החבורה המוזרה הזו, שכוחותיהם אינם מעוררים אמפתיה או זוכים מהחברה לכבוד הירואי, אלא מתקבלים כחריגים וראויים לנידוי; צוות שחקנים היסטרי (בן סטילר, וויליאם אייץ'. מייסי, ג'נין גראפלו, לנה אולין, ג'פרי ראש, האנק עזריה, פול "פי ווי הרמן" רובנס, אדי איזרד וטום ווייטס); ובימוי שלא מפריע יותר מדי, מרכיבים סרט מצחיק מאוד, קריקטורי במופגן, אנטי-תאגידי באופן אמיץ, שאפילו משלב יפה את התמה המרכזית שליוותה את הקולנוע של 1999 – תפסיקו להיות מי שאומרים לכם שאתם צריכים להיות ותהיו עצמכם.
(נ.ה)

לפני מספר שבועות במסגרת מדור זה המליצה הח"מ על חמישה סרטי אנימציה לכבוד "מכוניות", סרט הקיץ התורן של אולפני פיקסר. רבים מהמטקבקים התמרמרו על הבחירה ב"מפלצות בע"מ" מתוך הקטלוג של האולפנים הנ"ל ולא על סרטם הלפני אחרון – "משפחת סופר על".מאחר ואנחנו עוסקים היום בגיבורי על, כיף גדול לתקן את העוול הקטן שנעשה ולשוב ולספר על היצירה השלמה ביותר של פיקסר, זוכת האוסקר וחביבת הקהל.

"משפחת סופר-על" היא משפחתם של בוב והלן פאר – בעבר גיבורי על ידועים ואהובים, היום אזרחים מין השורה. החלטה ממשלתית הורידה את גיבורי העל אל המחתרת, והם מתבקשים שלא לעסוק יותר בלנסות להציל את העולם. בשביל זה יש ממשלות. והן עושות יופי של עבודה, תנק יו.

אלא שבוב מתקשה להשלים עם הבינוניות ונקרע בין הרצון שלו לתפקד כבעל ואב בתא משפחתי כל-אמריקאי – לבין החובה המוסרית שלו כלפי העולם ועוולותיו.מפה לשם – הוא מפוטר מעבודתו, מסתיר עובדה זו מאישתו, מקבל הזמנה לעבוד בשביל זר מיסתורי על אי מבודד, מסתבך בצרות, מסבך גם את אישתו והילדים ועד הסוף (הטוב כמובן) לומד גם מיהו אותו זר ומי היה זה שהפך אותו למה שהוא.

האמת – אנחנו בטוחים שראיתם את הסרט, אז למה להכביר במילים על העלילה, רק נמליץ במיוחד על מארז הדי וי די הכפול בו שפע פיצ'רים מבית היוצר: מאחורי הקלעים והמעורבות של המחלקות השונות בפיקסר (ארט, אנימציה, אפקטים, הפקה, דיבוב, מוזיקה ועוד), סרטונים על האנשים שהובילו את העשייה, על תהליכי העבודה מעוררי הקנאה של האולפנים, סצנות שנימחקו והסברים משכנעים למה, השורט המקסים "באונדינג" שקדם להקרנה המסחרית באורך מלא ועוד דוקו קטן על יוצרו ובכלל – חבילה מתוקה ומלאה בכל טוב.
(ע.פ)