כלבי השמירה של צה"ל

כלל אנושי בסיסי הוא, שפתיחת מלחמה מלווה תמיד באופוריה האופפת את שני הצדדים. המתעמתים לעולם ייצאו למלחמה תוך תקווה כי בסיומה המצב ישתנה לטובתם. אלא שאם ההכרעה אינה מיידית, ככל שהלחימה נמשכת, האופוריה מתחלפת במלנכוליה הדדית. הרוגים, הרס, כישלונות.

כרגע אנחנו נמצאים בשלב הביניים. עדיין משוכנעים שננצח, אבל יותר מודאגים מאשר נלהבים מ"התגובה המוחצת". לקראת סוף השבוע השאלה שכל ישראלי שאל, בבית ובאולפני הטלוויזיה, היא שאלת ההכרעה. מתי ואיך. רק שככל הנראה, המלחמה לא תסתיים בהתאם לכללי התסריט ההוליוודי. אולי יהיה הפי-אנד, אבל מטושטש.

הרשו לי להצטרף, ולו למשך פסקה אחת, לפאנל הפרשנים (בכל זאת שירתתי כחודש וחצי בטירונות נ.מ!), ולהעריך כי את נסראללה, למרבה הצער, לא נצליח לחסל. גם לא לגרום לו להודות בכניעה. אבל זה יהיה ההישג היחידי שלו. הכתישה של צה"ל תגרום לכך שבתוך שבועיים, מקסימום, החיזבאללה יסכים, תוך לחץ לבנוני ובינלאומי, להתרחק מקו הגבול. החיילים החטופים יוחזרו הביתה ללא עסקת שבויים ברורה, אלא מתוך הסכם שבעתיד הרחוק יותר נחזיר להם אסירים. זו תהיה התמורה לכך שעל החיסול הפיזי של הנהגת החיזבאללה נאלץ לוותר. במונחים צבאיים זה יהיה ניצחון גדול של צה"ל, שירסק את התשתית הצבאית והמוראלית שלהם. אבל זה הישג בעייתי מבחינה טלוויזיונית. לא נראה שבויים, לא נראה את נסראללה מקונן על מר גורלו, לא נהיה בטוחים שבחלוף שנה-שנתיים לא יתחדשו הקטיושות.

המדיום הטלוויזיוני מתקשה להתמודד עם מצבים מורכבים, והראשון ליפול למלכודת הוא ערוץ 10. ייאמר לזכותם של אנשי הערוץ, שלמין עלייתם לאוויר הם מקפידים על שיקול דעת עיתונאי ביקורתי. לא לחינם הלוגו שמלווה את השידורים שלהם הוא המתון והמדויק ביותר - "לחימה בצפון". אכן. זו עדיין לא מלחמה, סוריה עדיין מחוץ למשחק. אלא שההקפדה שלהם על אמת מידה ביקורתית עלולה להפוך לחרב פיפיות.

בניגוד להתלהבות שניכרה גם בערוץ 10 בתחילת השבוע, שלשום כבר הפתיע הפרשן המדיני עמנואל רוזן כשדיווח על "ביקורת שנשמעה על ידי שרים בכירים לגבי ההישגים של צה"ל במלחמה". גם רביב דרוקר העלה אתמול את השאלה: "האם העובדה שאחרי 8 ימי לחימה הצפון משותק והקטיושות נופלות, לא מעידה על בעיה מבחינת התוכנית הצבאית?". אלה שאלות נכונות, ואמיצות. שאלות שמתריסות נגד הקו הרשמי של דובר צה"ל. אולם למעשה, מתוך כוונה לשמור על אמות מידה ביקורתיות, משפיעים רוזן ודרוקר על המציאות, ודווקא לרעת המדינה אותה הם אוהבים.

התקשורת הישראלית סובלת, בצדק, מטראומת מלחמת יום כיפור ולבנון, כשבתחילת המלחמות ההן היא התגייסה פה אחד לטובת הממשלה. הטראומה מהווה בעיה: היא עלולה לפגום בקור הרוח הדרוש.

זה דבר אחד לשמור על החובה העיתונאית ולצטט "שרים בכירים" שמדברים לא לייחוס; וזה דבר אחר לחלוטין להתעלם מכך שעצם העלאת הספקות היא עזרה לחיזבאללה, ארגון שצבאית בכל מקרה נופל מצה"ל, ולכן ההישג העיקרי שהוא יכול להשיג הוא שבירת העורף הישראלי תוך פגיעה במורל שלו. לא צריך להיות סלבוי ז'יזק, די להיות משה קצב, כדי להבין שהאיראנים והסורים מביטים על העימות הנוכחי מתוך בחינת סף השבירה של העורף הישראלי. ולכן, גם אם שרים בכירים אכן העלו ספקות באוזני רוזן ודרוקר, צריך לדעת כיצד לדווח על כך. יש הבדל בין לשזור את המסר בין העדכונים השוטפים, לבין להעלות איתו כידיעה משמעותית.

שיהיה ברור: אני לא חושב שצריך להסתיר מידע ובוודאי לא להימנע משאלות נוקבות, אבל צריך לסמוך גם על האינטליגנציה של הציבור. לא להתנשא עליו. אפשר לדווח על בעיה ואפשר לפתח אותה. זהו ההבדל בין לומר כשצריך המלך הוא עירום, לבין להציץ כאקט פורנוגרפי. שהרי רוב הישראלים ממילא מבינים שמצבנו, נכון לכרגע, אינו אידיאלי. ובכל זאת, לא לחינם רובם המוחלט מדגישים כי הם מוכנים לסבול עוד קטיושות, כדי שהממשלה תרוויח את הזמן שהיא יכולה להעניק לצה"ל. שהרי זהו הקרב האמיתי. על סף השבירה. ומכיוון שהתקשורת פועלת, כמו כל גילדה מקצועית או חברתית, לפי טרנדים, סביר שבעקבות רוזן ודרוקר גם בערוץ 1 ו-2 יתעסקו בעיקר בשאלת ההכרעה שמבוששת לבוא. זה יפגע מאוד בסף השבירה של הציבור במקלטים.

בשעה כזאת יש לצפות כי עיתונאים יתפקדו כפי שעיתונאים טובים באמת מתפקדים: מתוך הבנת מקצועם כחלק מהיותם אזרחי המדינה, כחלק מהיותם בעלי תפקיד לא רק במערכת החדשות, אלא גם בהצגה האכזרית שמתנהלת כרגע במזרח התיכון. אם לא יעשו כן, אולי מוטב להסתפק באייטם המדהים בטיפשותו שהוקרן אתמול בערוץ 1: ראיון עם יוסף המעצב (!!!) בנוגע למצב הצבאי. הוא, אגב, הסביר ש"אני חושב, באופן אישי, שצריך להמשיך עם חיל האוויר ולהמתין עם הכניסה הקרקעית...". חלוץ, שומע?