עלילות משה בעיר הגדולה

בשבוע האחרון עברו מאות משפחות או חלקי משפחות מצפון הארץ למרכזה. תל אביב הפכה לעיר מהגרים, עיר מקלט. ברחובותיה נראות מכוניות עם מזוודות על הגג ונהג עם מפה המחפש את הדירה המיועדת להתארח בה, לפחות בזמן הקרוב. אמהות מחיפה שמתאכסנות אצל בנותיהן פוגשות את שכניהן הישנים מהצפון בקניוני המרכז. ילדים מקריית שמונה ממלאים את הקייטנות המקומיות. קבוצות של נערים ונערות מהקריות שוטפות את חופי הים ביום ואת נמל תל אביב בלילה. ביום חמישי נערכה מסיבה מיוחדת במועדון ה"וויסקי א גוגו" לכל אנשי הצפון.

נדמה שכל האורחים החדשים מרגישים שהם בהפוגה מחיי היום-יום הרגילים. זוהי אינה הגירה לשם חיפוש עבודה וחיים חדשים בתל אביב: זוהי תיירות. המהגרים נקלטים בעיר ומתאימים את עצמם לאורח החיים שלה כתיירים. בהתאם לתפיסת החופשה/מקלט הם מחפשים דרכים ליהנות בעיר, להעביר את הזמן ולהפיג את השעמום. מה שבטוח הוא, שזה עדיף על השעמום הנוראי שהם זוכרים מהמקלט בביתם בצפון.

רובם מתייחסים אל הזמן הנוכחי כאל טיול בחו"ל, על אף שלא תכננו אותו ולא סגרו על תאריך לסיומו עם סוכן הנסיעות. במובן מסוים זהו הטיול החופשי מכולם - טיול עם כרטיס פתוח ללא דילמות על מוסריותו ונהנתנותו - הרי לא הם אחראים לסוף הקרבות וכמות הטילים הנוחתים בצפון. הטיול לכאורה נכפה עליהם.

האם הרשויות במרכז מודעות למצב ומתפקדות בהתאם? כלל לא. אין ניסיונות כלשהם להקל על המצב; למשל, מצד העירייה, בדו"חות החניה לכלי רכב עם תו חניה של חיפה (הנפוצים מאוד בכל החניונים), שלא לדבר על דיור או דמי כיס לבילויים בעיר היקרה מצד משרד האוצר. החופשה היא לחלוטין על חשבון המהגרים, אולם לא רק על חשבונם.

באטימותה האופיינית, לא השכילה עיריית ת"א להבין, כי היא מנהלת כרגע עיר מקלט, שיש להקל בתושביה, שנושאים בנטל האירוח, על כל המשתמע מכך, בנוסף לאורחים, שמן הראוי היה להתחשב גם בהם. בעוד התיאטראות, בתי הקולנוע, המסעדות ואולמות המופעים עושים מאמץ על מנת להקל את שהותם של תושבי הצפון בעיר, העירייה מתקשה להסתגל לספק פתרונות הולמים, כאילו לא נוספו מאות משפחות למרשמי האוכלוסין שלה.

עוד מוקדם לדבר על הנחות במסים העירוניים, אבל מה בדבר הסדרי חניה ודיור, עבור כולם? האם אין אלו נושאים שניתן היה, בשיתוף הממשלה ולרגל המצב, להגיע לאיזשהו הסדר לגביהם? המרוויחים הישירים מהעניין, מלבד העירייה כמובן שטוחנת כרגע את הקופה הרושמת, הם למעשה כל בתי העסק במרכז העיר - מדוכני השווארמה (למרות שבחיפה היא טעימה יותר) ועד לחנויות הבגדים וירחוני הבילויים. כמו בחופשה בחו"ל – ביקור בת"א ללא מיצוי האפשרויות הרבות שבה, יהיה פספוס עבור המבקרים.

המרוויחים היותר גדולים, כרגיל בעיר צפופה, הם בעלי הדירות, ההוסטלים וגם עסקים ספציפיים המציעים שירותים אישיים כמו אינטרנט קפה למיניהם, למי שרחוק מהכבודה הקבועה שלו.

תל אביב ואזור המרכז הרי אף פעם לא היו מקומות שבאמת מגשימים בהם חלומות. הדימוי של הנערה המגיעה מחיפה לתל אביב כדי להיות כוכבת, נראה שהיה קיים, למשל, בסרט "כנפיים שבורות", לעולם לא נתפש כרציני (אלא אם אתם סופרים את טינקרבל). תל אביב, על רחובותיה הקטנים ואווירת הקיבוץ שבשדרות רוטשילד, אף פעם לא יכלה לתפקד כמטרופולין אורבני-ריכוזי, מסיבות תרבותיות ותכנוניות כאחד.

עכשיו, על אף כל המגבלות, נראה שהחלום או ההזיה שתל אביב היא "העיר הגדולה" - מתחיל לחלחל לאותם תיירים (ואולי גם למקומיים). חיי הלילה מקבלים הזרקה פרובינציאלית והופכים למגוונים מתמיד – השובע המתמיד, המהול בציניות אופיינית, שקיים בתל אביב, הולך ודועך, נוכח קהל חדש ורעב, שאינו מורגל באותו שטף. מה שבעיני התל-אביביים כבר הפך למובן מאליו, מתקבל בשקיקה בקרב המהגרים החדשים למרכז, שנדמה שהתלהבותם אינה נשמרת בוואקום, אלא מתסיסה מחדש גם את הקיים. כך זה אמור להיות בעיר הגדולה, במדינה בה הפירוור נכשל (או לעולם לא נוסה).

כשפגשתי קבוצת נערים מחיפה בגילאי העשרים לחייהם על ספסל ברחוב אלנבי חשתי כאילו הפכתי למעין מדריך לחיים משופרים - חיים ללא טילים ועם אופציות תעסוקה נרחבות. כולם רצו לדעת איפה אני עובד, איפה כדאי לבלות ואת מי להכיר. בעיניהם נדמה היה שנמאס להם כבר, תוך שבוע, להיות תיירים על תנאי. הם רוצים להיכנס לעניינים.