הו הא מי זה בא

זה לא "המורל הלאומי" שנשבר, זו המלחמה שסתם מתחילה להימאס. אלה ימים רעים לאנשים טובים. מכל הצדדים. ימים מתישים. כמו שיעמום טורד מנוחה. מדובר בפרדוקס: מלחמה לא הירואית, לפחות לא בצורה שאנו חווים אותה בטלוויזיה. מה עוד אפשר לומר שלא נאמר? אילו לפחות היינו כבר בשלב שבו עומס השידורים שחוזרים על עצמם כבר הופך לפראודיה, כפי שהיה בשלהי עונת הפיגועים. מה שנקרא, הבוץ הלבנוני.

ייאמר לזכותם של אנשי ערוץ 10 שהם מנסים בכל מאודם. הם אפילו הקימו עמדת שידור על אחד הכבישים בצפון (וואוו, עמדה עם שולחן על הכביש בצפון-פלסטין!). עמנואל רוזן אפילו הצליח להביא לאולפן את אולי-האלוף-האחרון שממעט להתראיין, יאנוש בן גל. יאנוש, כהרגלו, העלה טיעון מקורי ביחס למצב, וניסה להתאים מושג נשכח מימי מלחמת יום כיפור לשלב הנוכחי, כשאמר, אם הבנתי נכון, שאנו כ"תחילת ההבקעה הקרקעית" (מבחינתי, זה איזן את ה"בעד בעד חיפה" של נסראללה).

הבעיה היא שאנחנו כבר ספקנים. האדרנלין של הימים הראשונים פג. נסראללה עייף. גם יונית. פרט למטר האזעקות בשידור חי, אנחנו הופכים קהי חושים. המלחמה הזו בעייתית בכל מובניה. זה 12 ימים שלא הרגשנו הישג ממשי, ומצד שני גם לא חווינו קרב אמיתי בשידור חי. המלחמה כבר בשלב היבשתי שלה, "תחילת ההבקעה הרגלית" כאמור, אבל התמונות היחידות בהם מאביסים אותנו הן של סימולטורים של חיל האוויר.

בימים כתיקונם, הפטפטת באולפנים השונים מעוררת גיחוך ואפאתיות ביחס לנאמר. אבל דומה שהפעם התחושה היא רחמים. לאן עוד יכול לשאוף להגיע יעקב אילון? לשדר עם מימיה מוחרשת? מה עוד יכול מנחם הורוביץ לכבוש? את מתחם חדרה?

האמת, זה לא אנחנו. זה הם. ששת הימים ההם, אותה מלחמה שצרובה בתודעתנו, גם דור וחצי אחרי, כתוצאה הכי צפויה והגיונית בכל מלחמה בה ישראל תשתתף. אבל זה כבר לא יקרה. אנחנו, איך לומר, דור מזויין.

בצר לי פניתי לערוץ הכי קרוב ל"אל מנאר" שנקלט בישראל. הערוץ הסורי. אולי שם אפשר יהיה להתרענן בצילומים חדשים. אבל גם להם יש את הריטואל המקומי: קלוז-אפים של ילדים חבושים בתחבושות מוכתמות בדם, וחוזר חלילה. כל ערוץ ושיקולי הרייטינג שלו.

כל כך עצוב, מייגע, וכמעט חסר-תקווה, נראה אתמול המצב מבעד למסכי הטלוויזיה בכל הערוצים, הישראליים והבינלאומיים, עד שהכתובית עם הודעת ה"החמרה במצבו של אריאל שרון" היתה האייטם הלוהט של היום. כאילו רצה ראש הממשלה לשעבר לתרום את תרומתו האחרונה למלחמות ישראל, ולו מבחינת הסחת הדעת הציבורית מהייאוש שמחולל שאון הקטיושות ולהג המפרשים אותו באולפן.