בערוץ 10 מצאו פיתרון טוב למצוקת השידורים המתקרבת. הם הבינו שלצופים בבית נמאס לראות את אותם פרשנים ופוליטיקאים, מדקלמים את אותן המנטרות. אחת התשובות למצוקה היא תוספת שידורים חיים של "פרשני רחוב", כמה דקות אחרי נפילת קטיושה קטלנית. סוף סוף, תרבות הטוקבקים זלגה גם אל תוך המדיום הטלוויזיוני. מחזה סוריאליסטי? יותר בכיוון של פורנוגרפיה רגשית.
כך זה נראה בשידור ישיר: הכתב שרון גל מגיע לאתר נפילת קטיושה במרכז חיפה, מאלתר ומאלתר עד שלא נשאר לו כבר מה לומר. ואז הוא פונה לאישה קצוצת שיער, ומבקש ממנה לתאר את שראתה. במקום לענות את הדברים הרגילים (משהו בסגנון, "הייתי במטבח ופתאום שמעתי בום גדול"), היא מתחילה לצרוח אל המיקרופון, במה שנראה כהתפרצות רגשית: "לא רוצים את המלחמה הזו", היא צועקת. גל, שזיהה מיד את הרגע העיתונאי היקר שנפל לידיו, הביע פליאה אל מול אותה דעה משונה של האישה. "רגע, את אמרת שאת נגד המלחמה?"
"כן, נגד" השיבה האישה בהתרגשות. "למה הם צריכים לעשות את זה? כל אחד מפוצץ את השני בשביל להראות למי יש יותר גדול?". אחר כך היא מספרת שאבא שלה נפצע, חטף מטח זכוכיות על הראש. גל, כלא מאמין, מוודא "אבא שלך נפצע?". "כן", היא משיבה, "בדיוק עכשיו!". "תגיד שאתה נגד המלחמה!" היא מפצירה באחד האנשים שעמדו לצידה "תגיד את זה! 90 אחוז זה שקר! אף אחד לא רוצה את המלחמה הזו!" האישה, שהבינה כי חלון חופש הדיבור עומד להסגר, מתחילה לדבר בשטף. בתוך דקה, גבר קירח ושזוף מתחיל לצעוק "את טועה". המצלמה לא מפספסת: גל ממהר לטפוח על שכמו של האדון ומבקש ממנו להסתובב למצלמה. לכאן, הוא מצביע על הצלם, תגיד אותו דבר, רק לכיוון הזה.
אף אחד לא חושב להרגיע את הרוחות הנסערות גם כך בעקבות הפיצוץ שאירע לפני זמן קצר. מה זה משנה? דיבור היסטרי בשידור ישיר מדליק יותר מכל פורמט ריאליטי שיכול לעלות בראשו של קופירייטר חולני. גל פונה אל הגבר ומפציר בו "ואתה, מה אתה אומר על זה?", כאילו מדובר בטוק-שואו לילי ולא בזירת פגיעת טיל. הגבר, שלא ציפה לנאום אל האומה, מבין את המצב החדש, מתעשת ומתחיל להסביר ש"חבל שלא עשו את זה לפני 6 שנים". שאין מה לעשות וחוץ מזה, הם התחילו. אחרי שהמילה 'כתישה' הוזכרה מספיק פעמים, החזיר גל את השידור לעצמו.
מה באמת קורה שם במקלטים? בקרוב הטלנובלה
המלחמה הזו היא באמת המלחמה של כולם. הטלוויזיה, שמצאה עצמה בתחרות אל מול האינטרנט, הצליחה כעת לנגוס בנשק האולטימטיבי של הטוקבק, מה שהיה עד כה נחלתה הבלעדית של הרשת. ז'אנר הריאלטי של הטלוויזיה המסחרית והתגובות הספונטניות של הרשת מוצאים עצמם לפתע במרכז החדשות. מעין מוטאציה טלוויזיונית חדשה, ומקורית להחריד. גם חברות הסלולר גוזרות קופון נאה: המלחמה היא המנוע השיווקי היעיל ביותר להחדרת שירותי הדור השלישי.
סרטוני הדור השלישי שהחדשות מפצירות בצופים לשלוח ופרשני-הרחוב החדשים של הפריים-טיים החדשותי מאפשרים לכל אחד לקבל את 15 הדקות שוורהול הבטיח. הם מצליחים לספק את היצר האנושי-ישראלי להוציא הכל מהבטן ובו בזמן רוכבים על התשוקה לחשיפה, ומנצלים אותה כדי למלא תשוקה אחרת המציצנות. מה באמת קורה שם במקלטים? בקרוב הטלנובלה.
בתחילתה של כל מלחמה, הרצון הראשוני הוא לחסל את האויב, בכח ומיד. במבט רציונלי לאחור, מתגלות שגיאות שהיו נמנעות על ידי מחשבה זהירה יותר. זה ההבדל בין אסטרטגים, שתפקידם לחשוב רחוק - לבין הרחוב, שחושב לרוב על הרגע הנוכחי. הטוקבקים הטלוויזיוניים פותחים צוהר למלחמה של מניפולציות רגשיות. מצד שני, הם נותנים מימד חדש למושג המשומש, "מוראל העורף", שעד כה היה מושג ערטילאי של מפקדי צה"ל ושלוחותיהם הטלוויזיונים.
אין ספק שלכל אחד יש את האפשרות לומר את דעתו, וטוב מכך - שזכות הדיבור אינה נחלתם הבלעדית של פוליטיקאים משופשפים. מצד שני, אין איזה משפט נדוש על כך שלא שופטים אדם בשעת צערו? כשנופל לאדם פגז על הראש, אין ספק שיכולת המחשבה שלו קצת גועשת. כשאנחנו מקבלים מבול של הצעות כאלו לפעולה, המסתמכות על אינסטינקט מידי, קשה לנו להסתכל על המצב באופן שקול.
זכור לי אירוע מראשית האינתיפאדה הנוכחית. לאחר פיגוע מחריד בדולפינריום, בו נפצעו ונהרגו ילדים תמימים, כתב חדשות ערוץ 2 ראיין בחור צעיר, עד ראיה בזירת הפיגוע. הוא סיפר מה קרה, כמה נורא זה היה. הוא ראה בחורה יפה ואיך הפנים שלה רוסקו. אז, פנה אל המצלמה והתחיל לומר בטון מתלהם - "יש לי משהו אחד להגיד, אני לא רוצה שלום. אני רוצה מלחמה ש...". הכתב, הבין מיד כי הבחור הנסער לא שולט בדבריו, קטע אותו בשניות וסיים את השידור. זה היה לפני 5 שנים בסך הכל. היום הוא טופח לו על הגב ומבקש ממנו לדבר ישירות אל המצלמה.