וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

די לקיפוח

אסף יפה

24.7.2006 / 10:19

הניו ביט הוא ז'אנר אייטיזי שטרם זכה לעדנה רטרואית. בעקבות אלבום חדש, אסף יפה תוהה האם הגיעה השעה

כשהייתי ילד, אחד מהדברים שהכי אהבתי היה לשחק בפטיפון הישן בבית של סבתא – לחיצה אחת על המתג שמעביר את הפטיפון ממהירות של 45 ל-1/3 33 סיבובים-לדקה היתה הופכת את המוזיקה העליזה שנשמעה מ"מאה שירים ראשונים" לרצף של נהמות מפחידות ומצחיקות בסלואו-מושן.

כמה שנים מאוחר יותר, 1986, בדיסקוטק "High Street" שבעיר אנטוורפן בבלגיה ניגן התקליטן מארק גרול סט של להיטי ניו-ווייב אפנתיים. כשהניח מתחת למחט את הלהיט החדש, "Flesh" של להקת "A Split-Second", בקעו מהרמקולים צלילים מוזרים: קצב אחיד, איטי, ומלודיה אפלה – וזה עבד על רחבת הריקודים כמו קסם: אנשים רקדו כמו רובוטים מהופנטים, וביקשו ממנו לנגן את השיר שוב ושוב ושוב. מסתבר שמתוך טעות שכח גרול להעביר את הפטיפון למהירות 45 סל"ד שבה הוקלט התקליט במקור, והתוצאה היתה לידתו המיידית של אחד מהז'אנרים הראשוניים והייחודיים בתולדות המוזיקה האלקטרונית – "ניו-ביט".

זהו כמובן סיפור יפה אבל הוא רק חלק מהאמת – הניו-ביט לא נולד מתוך בועה בתוך חלל ריק. מוזיקה אלקטרונית נוצרה בבלגיה מתחילת שנות השמונים, כאשר סעיף הייצוא הבולט ביותר היה הוריאציה המקומית של המוזיקה התעשייתית, שנקראה Electronic Body Music, או בקיצור EBM. ה-EBM המקומי, "הגל החדש" של שנות השמונים, ובמידה פחותה גם צלילי הטכנו והאסיד-האוס שהגיעו מדטרויט ושיקגו וכבר הצליחו לתקוע יתד באי הבריטי - כל אלו הן ההשפעות שהביאו לבסוף ליצירתו של הניו-ביט, כצליל השליט ברחבות הריקודים בבלגיה ולאחר מכן ברחבי אירופה.

ניו-ביט היה למעשה בליל של ההשפעות שאוזכרו קודם, שהופקו בצורה די פרימיטיבית עם מוטיבים שבדרך כלל חזרו על עצמם: מכונת תופים מכוונת על מקצב איטי של 90-120 פעימות לדקה, באס חזק ופועם, ריף סינתסייזר אפל (לעתים רבות מועתק ללא בושה מלהיט אחר), ווקאליסטים שממלמלים אנגלית במבטא בלגי כבד, או בחורות שגונחות בקול פתייני. למעשה לא היה צריך הרבה יותר מזה, כי כמעט כל קטע שיצא לאור הפך ללהיט ענק פנומנאלי בהצלחתו. ההצלחה לא נשארו רק בגבולות בלגיה והתפשטה במהירות גם למדינות אירופה השכנות - הולנד, גרמניה, צרפת, בריטניה, ואפילו באיחור אופנתי לישראל בתחילת הניינטיז, עם הרכבים כמו SFX (גלגול מוקדם של אסטרל פרוג'קשן) ו-Testkard 225 (הראל פרסקי) ו"מסיבות אסיד" במועדונים התל-אביביים "פינגווין" ו"ליקוויד", בניצוחם של התקליטנים יעקב דברת ומיקי חיים.

אבל כמו כל אופנה מוזיקלית, ובעיקר לאור המפץ הגדול של המוזיקה האלקטרונית בשנות התשעים, גם הניו-ביט דעך בסופו של דבר בסביבות 1990, לאחר שכבר עבר למיינסטרים והתמסחר קשות, ואמני ניו-ביט רבים התעדכנו והתפתחו לכיוונים חדשים: יורודאנס, טכנו אירופי מהיר, רוק תעשייתי, והטראנס שהתחיל לטפטף מגואה.

קוריוז ולא יותר

אז למה בעצם אני כל-כך אוהב ניו-ביט? אני מרגיש שיש משהו מאד ראשוני, מאד תמים, מאד חדשני ביצירה של מוזיקה אלקטרונית לריקודים שלא היתה ממש קיימת לפני כן, והעובדה שהיא לא ממש דומה לכל סוג אחר של מוזיקה אלקטרונית עכשווית.

בשנים האחרונות אנו עדים לקאמבק כולל של הצליל המאפיין של שנות השמונים – רטרו לסינתפופ, אלקטרו ואסיד-האוס - מאפיינים רבות מההפקות העכשוויות במוזיקה האלקטרונית. דומה שרק ז'אנר הניו-ביט, למרות חלוציותו וההשפעה הגדולה שהיווה על אמנים רבים, נותר לו מיותם-משהו בפינה.

המשימה להחייאת הניו-ביט מוטלת לבסוף על כתפיו הצנומות של ברנש ממנצ'סטר בשם ג'יימז קרבי, הידוע יותר בכינויו V/Vm. אפשר לכלול את V/Vm באופן הכללי ביותר כמשתייך לקבוצת אמני האלקטרוניקה האקספרימנטלית בנוסח אפקס טווין או סקוורפושר, אבל למעשה מדובר בגרפומן-מוזיקה קיצוני הרבה יותר, בעל הפרעה נפשית קלה ונטייה לצדדים מוזיקליים אוונגארדיים: ממתקפות הארדקור-נויז מחורעות, להיטי פופ-טראש אירופאיים נידחים משנות השמונים, ועד למבחר רעשים אבסטרקטיים אחרים. לא מפליא, אם כן, שאותו בחור לקח על עצמו להעלות באוב מנידחותו את הניו-ביט ולהקליט אלבום שלם של קטעים פרי-מקלדתו, הנאמנים ככל האפשר לצליל הפרימיטיבי המקורי של הז'אנר. לצורך הפרויקט הוא ביצע רכישות מאסיביות של תקליטים ישנים באתר eBay ואף נסע בשנה שעברה לבלגיה כדי להקליט תחת השראה אותנטית. התוצאה הסופית שיוצאת כעת היא אלבום שלם של חומר מקורי בשם "Sabam" (שהוא שמה של התאחדות בעלי זכויות היוצרים בבלגיה).

עם קטעים שנושאים את השמות האקספרסיביים "Viag.ra", "I Wanna Fuck Miss Nicky Trax", "Anal Acid ו-"Fuck My Pussy", אפשר כבר לקבל מושג על רוח האלבום. מרבית הקטעים באלבום מכילים סימפולים של סרטי פורנו על רקע המקצבים האיטיים האופייניים וסאונדים מעוותים של סינתסייזרים, שבוודאי יתחבבו על שוחרי המוזיקה הקיצונית שבינינו. למניעת מבוכה מיותרת, אני ממליץ לשמוע את האלבום הזה באוזניות בנוכחות אנשים אחרים בסביבתכם.

למרות ש-V/Vm ללא ספק מגיע מתוך תשוקה אמיתית (חולנית?) לז'אנר, והיוזמה שלו לדחוף את הניו-ביט בחזרה למרכז המפה היא בהחלט מבורכת, לצערי האלבום הזה אינו אבן-הדרך שהוא מתיימר להיות. רוב הקטעים שבו רפטטיביים עד כדי שעמום, והקטע של סימפולי הפורנו חביב אמנם בהתחלה, אך הופך למעיק מהר מאד. בתור חסיד ותיק של ניו-ביט, לא ממש חוויתי את אותה התפעמות שמעבירים בי קטעים אותנטיים מהתקופה הרלוונטית. כפי שכבר הוכח בעשרות התקליטים הקודמים שלו, V/Vm הוא בסך-הכל להטוטן-סינתסייזרים די מוגבל מוזיקלית ונחמד להאזין לו בתור קוריוז ולא יותר. עם זאת, אני מקווה שפעילותו של V/Vm בתחום תיצור איזושהי אדווה בקרב מפיקים עכשוויים ותחדור לתודעה של יותר אנשים, כך שאולי נזכה לחזות בסוג של התעוררות אמיתית מחודשת של אחד הז'אנרים המקופחים-ושלא-בצדק בתולדות המוזיקה האלקטרונית.

וי/ויאמ, "Sabam"
[V/Vm Test Records]

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully