ב"easy riders, raging bulls", ספרו של פיטר ביסקינד על הימים הסוערים של הוליווד בשנות ה-70, הוא מתאר את מערכת היחסים העכורה שהתנהלה על הסט של אחד הסרטים הטובים ביותר שנוצרו אי פעם, "צ'יינהטאון" בין כוכבת הסרט, פיי דאנאווי לבמאי, רומן פולנסקי.
באחת הסצנות הבחין פולנסקי כי אחת משערותיה של דאנאווי מפריעה לתאורה. בלי לחשוב פעמים הוא התקרב אליה וללא כל אזהרה תלש מראשה את השערה באכזריות. דאנאווי הזועמת החזירה לו בצילומי הסצנה הבאה למחרת, כשהטיחה בפניו ספל קפה. "חתיכת זונה, זה שתן", צרח עליה פולנסקי (תאמינו לי, התרגום הזה מעודן). "זה בדיוק זה, חתיכת פוץ". ענתה לו דאנאווי בזעם. מפיק הסרט בוב אוונס, שניסה ללא הצלחה לפשר בין השניים, אמר מאוחר יותר כי פולנסקי פשוט "רדה בשחקנים כמו נפוליאון. הוא נתן לג'ק ניקולסון לדקלם כל כך הרבה שורות שהוא התחיל לדבר במבטא פולני".
כמו רבים מהאוטרים של שנות השבעים שחצנותו המתפרצת, חיבתו העזה לקטינות ומעל הכל תאוות השליטה הבלתי נגמרת שלו, הפכו לחלק מהאפיל התקשורתי של פולנסקי. אך הפרסונה הציבורית הזו עמדה בניגוד מוחלט לדמות שתפסה את מרכז העלילה שוב ושוב בסרטיו. גיבורי "הדייר", "הרתיעה" ו"תינוקה של רוזמרי", סרטיו הגדולים מהסבנטיז, הם קודם כל אנשים שמאבדים לאט-לאט כל שליטה על חייהם, וחשים חוסר אונים מוחלט מול העולם.
גיבור "הדייר" (ששוחק על ידי פולנסקי עצמו) וגיבורת "הרתיעה", ובוודאי הגיבורה הראשית ב"תינוקה של רוזמרי" - כולם שוקעים בעולם הדמדומים שבין שפיות לשיגעון, כשגלריה מרשימה של נציגי הרוע משמשים להם כשחקני משנה. החוויה הבסיסית הזאת, שלא צריך להיות פסיכולוג כדי לקשר אותה לחייו האישיים של פולנסקי (רציחת משפחתו בשואה, שחיטת אשתו על ידי חבורת מנסון), נמצאת גם בבסיס סרטו החדש "אוליבר טוויסט".
לט'ס טוויסט אגאין
הסרט, עיבוד לספרו הקלאסי של דיקנס, מגולל את פרשת חייו של אוליבר הקטן, ילד שנזרק מבית יתומים אכזרי, אל משפחה נצלנית. הוא מגיע בסופו של דבר לידיו של פייגין, סוחר גנבים המתפרנס מעבודות הפשע של יתומים לונדוניים החיים ברחובות. פייגין, בגילומו המבריק של בן קינגסלי, הוא מין שילוב בין שיילוק השייקספירי לגולום של טולקין, ובסופו של דבר הוא גם הדמות המורכבת ביותר בסרט - הוא מצליח לא רק לעורר את חמלתו של הצופה, אלא אף לזכות באהבתו של אוליבר הקטן.
בכלל, נטייתו של פולנסקי לעצב את הפושעים המפוקפקים באורח אנושי יותר מאשר את אנשי המעמד העליון ה"טובים" היא שמעניקה את העוקץ המיוחד לעיבוד שלו ל"אוליבר טוויסט"; בחצי הראשון הוא משתלח באכזריות בעיקר בנציגי הממסד למיניהם: המחנכים הסדיסטיים בבית המחסה והשופט האוויל שמתעקש לדון את הילדון החמוד לעבודות פרך. אך בחצי השני הוא מפתיע בדמויות המסוגלות להביע חמלה, אפילו אם חלקית. אל מול כל הזוועות האלה נותר אוליבר, בדיוק כמו גיבור "הפסנתרן", אילם. שתיקתו רק מעניקה לו עוצמה רגשית גדולה עוד יותר.
מבחינה קולנועית פולנסקי מציג פה מפגן ראווה של בימוי מדויק ומקורי, ומראה שהוא עדיין יודע בדיוק היכן למקם את המצלמה. "אוליבר טוויסט" מוכיח שגם בגילו המופלג (75) כוחו של הגאון עוד במותניו ועינו חדה כתער. הצניעות והפונקציונליות שבבחירות הבימוי שלו מעידים על נינוחות ובטחון עצמי של במאי, שכבר מזמן לא צריך להוכיח לעולם את כישרונו ופשוט שולט במדיום באופן מושלם.
כשנשאל במסיבת עיתונאים שקיים בביקורו האחרון בפסטיבל ירושלים מדוע בחר לעבד ספר זה לסרט השיב פולנסקי כי רצה לעשות סרט שיוכל להראות לילדיו הקטנים. אך למי מההורים שחשבו לקחת את ילדם הענוג לסרט קיץ חביב יש לצרף אזהרה קטנה - אל נא תשכחו שמתחת למעשיית הילדים הקטנה של פולנסקי מסתתר עוד מחקר מדוקדק בנפתוליו של הרוע האנושי.