"מחוללת", סיפורה של מוכתאר מאי

דרך ארוכה

ההחלטה המשפחתית נופלת בליל 22 ביוני 2002 .
אני, מוכתראן ביבי, מכפר מרוואלה, מק?סטת האיכרים גוג'אר, היא זו שצריכה להתמודד עם שבט מאסטוי, בני קסטה עליונה, חקלאים בעלי עוצמה ואנשי חרב. מוטל עליי לבקש מהם סליחה בשם משפחתי.
סליחה בעבור אחי הקטן שאקור. בני מאסטוי מאשימים אותו ש"דיבר" עם סאלמה, צעירה מהשבט שלהם. הוא רק בן שתים-?עשרה וסאלמה היא כבר בת יותר מעשרים. אנחנו יודעים שהוא לא עשה שום דבר רע, אבל אם כך קבעו בני מאסטוי, עלינו בני גוג'אר לקבל את מרותם. כך היה מאז ומעולם.
אבי ודודי אמרו:
— המוללה שלנו, עבד אל ר?ז?אק, כבר לא יודע מה לעשות. בני מאסטוי הם רבים יותר במועצת הכפר. הם דוחים את כל ניסיונות הפיוס. הם חמושים. דודך מצד אמך וחבר של בני מאסטוי, ר?מז?אן פ?צ'´אר, עשו הכול כדי להרגיע את חברי הג'ירגה (ג'ירגה או פ?נש?אי?אט: בית דין של כפר שנועד להסדיר סכסוכים מחוץ למסגרת החוק הרשמית). נשאר לנו רק סיכוי אחד אחרון: על אישה ממשפחת גוג'אר לבקש סליחה מהחמולה שלהם. מבין כל הנשים בבית, בחרנו אותך.
— למה אותי?
— בעלך הסכים לתת לך גט, אין לך ילדים, את היחידה בגיל המתאים, את מלמדת קוראן, רוחשים לך כבוד.
הלילה ירד לפני זמן רב ופרטי הסכסוך החמור הזה לא היו נהירים לי עדיין.
רק הגברים, המכונסים זה כמה שעות בישיבת הג'ירגה, יודעים מדוע אני צריכה להופיע לפני בית הדין הזה ולבקש סליחה.
שאקור נעלם משעות הצהריים. כל מה שאנחנו יודעים הוא שאחי היה קודם בשדה חיטה קרוב לבית, ושעכשיו הוא כלוא בתחנת המשטרה, כחמישה קילומטרים מהכפר. אני לומדת מפי אבי ששאקור קיבל מכות.
— ראינו את אחיך כשהמשטרה הוציאה אותו מבית מאסטוי. הוא היה מכוסה דם, והבגדים שלו היו קרועים. הם שמו לו אזיקים ולקחו אותו בלי שהצלחתי לדבר איתו. חיפשתי אותו בכל מקום, ואיש אחד שעסק בחיתוך ענפים ממרומיו של עץ דקל, בא לספר לי שראה את בני מאסטוי חוטפים אותו. מפיהם של תושבים אחרים בכפר התברר לי אט אט שבני מאסטוי מאשימים אותו בגניבה משדה קני הסוכר שלהם.
בני מאסטוי רגילים בפעולות תגמול מסוג זה. הם אנשים אלימים, ראש השבט שלהם הוא כול יכול, הוא מכיר כל מיני אנשים — אישים בעלי השפעה. אף אחד מבני משפחתי לא מעז לגשת אליהם הביתה. האנשים האלה מסוגלים להופיע אצלך פתאום חמושים ברובים ולבזוז, לזרוע הרס, או לאנוס. בני גוג'אר נחותים מהם ומשום כך חייבים, באופן עקרוני, לקבל את מרותם של בני מאסטוי.
המוללה, האדם היחיד הרשאי לעשות זאת בתוקף סמכותו הדתית, ניסה לפעול לשחרור אחי. בלא הצלחה. רק אז הלך אבי להתלונן במשטרה. בני מאסטוי היהירים התקוממו על שאיכר ממשפחת גוג'אר מעז להרים ראש ושולח לביתם את המשטרה, ושינו את האשמה שהם ייחסו לאחי. הם אמרו לשוטרים ששאקור אנס את סאלמה ושהם ימשיכו להחזיק בו ולא ייתנו לו ללכת, אלא אם כן הוא יילקח לכלא. הם גם אמרו שבמקרה שהוא ישוחרר מהכלא, יהיה על המשטרה להחזירו לידיהם. הם מאשימים אותו בביצוע זינה. בפקיסטאן, מעשה אונס, ניאוף, או קיום יחסי מין מחוץ לנישואים, הם כולם בחזקת חטא הזינה. על פי השריעה, חוקי ההלכה האיסלאמית, מרחף בשל כך על שאקור עונש מוות. וכך המשטרה הכניסה אותו לכלא בגלל ההאשמות שלהם, וגם כדי להגן עליו מפני אלימות בני מאסטוי, התובעים לעצמם את הזכות לעשות צדק במו ידיהם. השמועה התפשטה בכל הכפר עוד בשעות אחר הצהריים המוקדמות, ומטעמי זהירות הביא אבי את כל נשות המשפחה לאחד מבתי השכנים. אנחנו יודעים שבני מאסטוי מכלים תמיד את נקמתם בנשים מקסטה נחותה. על האישה מוטל להשפיל את עצמה, לבקש סליחה בנוכחות כל אנשי הכפר, המכונסים לדיון הג'ירגה בחזית החווה של משפחת מאסטוי.
אני רואה אותה מרחוק, את החווה שלהם, היא שוכנת במרחק שלוש מאות מטר בקירוב מזו שלנו. חומות עבותות ומרפסת שממנה הם פוקחים עין על הסביבה, כמו היו אדוני הארץ.
— מוכתראן, תתכונני ובואי אחרינו.
באותה שעת לילה אני עדיין לא יודעת שהדרך המובילה מהחווה הקטנה שלנו לזו העשירה יותר של משפחת מאסטוי תשנה את חיי לתמיד. הגורל יקבע אם הדרך הזאת תהיה קצרה או ארוכה. קצרה, אם הגברים של החמולה לא ידחו את הבעת החרטה שלי. אני מקווה לטוב. אני קמה ולוקחת את ספר הקוראן שאותו אני מצמידה ללבי כדי לאזור אומץ למלא את המשימה שלי. הוא יגונן עליי.
אני עלולה לפחד.
הבחירה שעשה אבי היתה הברירה היחידה. אני בת עשרים ושמונה, איני יודעת קרוא וכתוב מכיוון שאין בכפר בית ספר לבנות, אבל למדתי את הקוראן בעל פה, ומאז הגירושים שלי אני מנחילה אותו בהתנדבות לילדי הכפר. זה מקור הכבוד שלי.
הכוח שלי.
אני צועדת על דרך העפר, ובעקבותיי אבי, דודי וגול?אם נ?ב?י, חבר קסטה אחרת ששימש כמתווך במשא ומתן עם הג'ירגה. שניהם חרדים לשלומי. דודי היה מהוסס לפני שבא בעקבותיי. ואף על פי כן אני מתקדמת על הדרך הזו מתוך איזו שאננות ילדותית. הרי אני עצמי לא עשיתי שום עבירה. הנני אדם מאמין, ומאז גירושיי אני חיה בחיק משפחתי, רחוק מגברים, כפי שמחובתי לעשות, באווירה של רוגע ושלווה מלאה. איש לא דיבר מעולם בגנותי, כפי שקורה לעתים קרובות ביחס לנשים אחרות. סאלמה, למשל, ידועה בהתנהגותה החצופה. היא בחורה שמדברת בקול רם וחזק, מתרוצצת הרבה. היא יוצאת מתי שבא לה והולכת לאן שמתחשק לה. ייתכן שבני מאסטוי רצו לנצל את תמימותו של אחי הצעיר כדי להסוות דבר מה שקשור אליה. כך או כך, בני מאסטוי מחליטים ובני גוג'אר מצייתים.
ליל חודש יוני לוהט עדיין מחום היום, הציפורים ישנות, גם העזים. כלב נובח אי שם בתוך הדממה המלווה את צעדיי, והדממה הזו הופכת אט אט ללחשושים. אני מתקדמת, ולאוזניי מגיעים קולות של גברים זועמים. כעת אני מבחינה בהם, על רקע הפנס היחיד המאיר את הכניסה לחוות מאסטוי.
הם יותר ממאה, אולי מאה וחמישים, מכונסים ליד המסגד, רובם ממשפחת מאסטוי. הם שולטים בג'ירגה. אפילו המוללה לא יכול להם, למרות היותו בעל הסמכות בעיני כל אנשי הכפר. אני מחפשת אותו במבטי, הוא לא שם. באותה

לאחר שמשפחתי חיתנה אותי בגיל שמונה-?עשרה לגבר שלא הכרתי, הולך בטל ולא יוצלח, זכיתי לקבל גט מהר למדי, בסיועו של אבי. מאז חייתי חיי פרישות, בטוחה מפני העולם החיצון, אותו עולם שנגמר בגבולות הכפר שלי. אנאלפביתית, כמו כל הנשים האחרות כאן, ניהלתי אורח חיים שהתמקד בעיסוק בשתי משימות פשוטות לצד עבודות הבית. לימדתי בהתנדבות ילדים לשנן פסוקי קוראן באותה דרך שלימדו אותי, בעל פה. ובשביל לתרום להכנסות הדלות של משפחתי, הנחלתי לנשים בכפר את המלאכה שבה הצטיינתי: רקמה. מעלות השחר ועד השקיעה, חיי לא חרגו מתחומי החווה המשפחתית הקטנה, והתנהלו בקצב ימי הקציר והמטלות השוטפות. חוץ ממה שגיליתי בעקבות החתונה שלי, שבעטיה עברתי להתגורר זמן מה בבית אחר, לא הכרתי דבר זולת חיים אלה, שהיו זהים לחיי הנשים האחרות בסביבתי. אבל הגורל השליך אותי לפתע אל מחוץ למסגרת החיים הבטוחים הללו, ולא הצלחתי להבין את הסיבה לעונש שלי. הרגשתי פשוט שאני מתה, שאיני מסוגלת לחשוב ולהתמודד עם הסבל הלא מוכר הזה, שעוצמתו שיתקה אותי.
כל הנשים סביבי בכו. חשתי את הידיים שהונחו על ראשי ועל כתפי במחווה של חמלה. אחיותיי הצעירות התייפחו ואילו אני נותרתי מאובנת, זרה להחריד לאסון הנוגע לי ושניחת על המשפחה כולה. במשך שלושה ימים יצאתי מהחדר הזה רק כדי לעשות את צרכיי, אבל לא אכלתי, לא בכיתי, לא דיברתי. שמעתי את אמי אומרת:
— צריך לשכוח, מוכתראן. זה נגמר. המשטרה עומדת לשחרר את אחיך.
ושמעתי גם מילים אחרות. אישה מהכפר קראה:
— שאקור חטא, הוא אנס את סאלמה...
אחרת טענה:
— מוכתראן היתה צריכה להתחתן עם בן מאסטוי, כפי שקבע המוללה, ושאקור היה צריך להתחתן עם סאלמה. אבל היא לא רצתה. זו אשמתה.
המילים התרוצצו בכפר כמו עורבים שחורים או יונים צחורות, בהתאם לזהות המדבר או המדברת. אט אט התחלתי להבין את שורשי העניין כולו.
דיוני הג'ירגה, המתקיימים בדרך כלל בביתו של המוללה עבד אל ראזק, התנהלו הפעם ברחוב, בלבו של הכפר. מועצה שבטית מסורתית זו פועלת מחוץ למסגרת החוק הרשמי ונוטלת לעצמה את סמכות התיווך בין מתלוננים ממחנות יריבים, בעיקרון, לטובתם של שני הצדדים. תושבי הכפרים מעדיפים בדרך כלל לפנות לג'ירגה משום שערכאות המשפט הרשמיות יקרות מדי. צריך לשלם לעורכי דין, ורוב האיכרים אינם יכולים להרשות זאת לעצמם. לא היה לי מושג מדוע, במקרה של אחי, שהואשם באונס, לא התאפשר תיווכה של הג'ירגה. אבי ודודי סיפרו לי על כך מעט מאוד — רק לעתים נדירות יודעות הנשים על ההחלטות שמקבלים הגברים. אבל אט אט, בעקבות דברים שהגיעו אלינו מהכפר, התחלתי להבין את הסיבה לעונש שלי.
שאקור נתפס לכאורה על חם כשהוא מנהל פלירט עם סאלמה. על פי שמועות אחרות, הוא גנב קני סוכר מהשדה. כך, מכל מקום, טענו בני מאסטוי בהתחלה. אחרי שהאשימו אותו בגניבה, חטפו אנשי החמולה את אחי, היכו אותו ועשו בו מעשה סדום בשביל להשפיל אותו. שאקור סיפר על כך מאוחר יותר, ורק לאבינו. כמה פעמים הוא ניסה להימלט מהם, ובכל פעם הם הצליחו לתפוס אותו.
ולכן, בשביל להעלים מעיני מועצת הג'ירגה את מעשה האונס שביצעו באחי הצעיר, הם בדו גרסה חדשה, לפיה שאקור קיים יחסי מין עם סאלמה, שהיתה בתולה לכאורה. פשע נורא. על הצעירות אסור אפילו לדבר עם בנים. ואם אישה נתקלת בדרכה בגבר, עליה להשפיל את המבט ולא להעז לפנות אליו בדברים מכל סיבה שהיא. כשאני רואה את שאקור חולף בחצר, אני לא מסוגלת לדמיין לעצמי מחזה כזה. הוא ילד מתבגר בן שתים?-עשרה, אולי שלוש-?עשרה. אצלנו הילדים יודעים את גילם רק על פי עדות האם או האב: "השנה אתה בן חמש, בן עשר, בן עשרים...", בלי כל קשר לתאריך לידה שממילא אינו רשום בשום מקום. לא ייתכן שאחי הצעיר, זאטוט רזה שבקושי נפרד מהילדות, יכול היה לקיים יחסים עם בחורה.
סאלמה היא אישה כבת עשרים, ממולחת למדי. אולי, כהרגלה, היא התגרתה בו במילים, וכל אשמתו היתה בכך שפגש אותה בפאתי שדה התירס של משפחת מאסטוי. בכפר יש מי שאומרים שהוא פלירטט איתה — דיבר איתה לפחות — אחרים אומרים שתפסו אותם יושבים יחד, יד ביד... האמת נמהלת לה באבק המילים של אלה ושל אלה, על פי השתייכותם השבטית.
שאקור לא עולל שום רע, אני משוכנעת בכך.
הדברים שגילה באוזני אבי על הייסורים שעבר באותו יום מעוררים פלצות לא פחות מהדברים שעברתי אני.
מדוע דווקא הוא, ומדוע אני? כל זה מתרוצץ בלי הפסקה בראשי כבר כמעט שבוע. המשפחה הזו פשוט רצתה להרוס את משפחתנו.
אני גם שומעת שאומרים שהמוללה ראזק העביר הצעה ראשונה לבני מאסטוי.
על פי המלצתו, כדי להרגיע את הרוחות ולמנוע יריבות?-עד בין שתי החמולות, מן התבונה למסור את שאקור לסאלמה כחתן, ולהשיא את הבכורה בבנות גוג'אר, כלומר אותי, לבן מאסטוי. יש הטוענים שסירבתי ושאני אשמה בכל מה שקרה לי, משום שהכשלתי את הסולחה. ואילו לדברי חברים אחרים במועצת הג'ירגה, ראש שבט מאסטוי הוא שדחה את השידוך הכפול המביש. אומרים שהוא אפילו צרח:
— אני אשבור להם הכול בבית, אחריב להם הכול! אני אשמיד את המקנה שלהם ואאנוס את נשותיהם!
אומרים שבשלב זה פרש המוללה מישיבת המועצה, שכן לא היתה לו הצעה נוספת להעלות. בסופו של דבר היה זה רמזאן, שאינו משתייך לקסטה של משפחת מאסטוי וגם לא לקסטה שלנו, ששיכנע את אבי ואת דודי לשקול ניסיון אחר של פיוס: בקשת סליחה באמצעות אישה מהוגנת, בגילי, שתפגין את נכנעותה בפני חיות האדם האלה. בקשה שבעקבותיה יעניקו לנו בני מאסטוי את מחילתם ויחזרו בהם מהאשמותיהם, כדי שיהיה אפשר לשחרר את אחי מידי המשטרה. וכך יצאתי, בוטחת, להתמודד עם חיות האדם האלה, בלי שאיש יעלה על דעתו שאני עומדת להפוך לקורבן ניסיון פיוס אחרון זה.
אבל שאקור לא יצא לחופשי גם אחרי שהאנסים שלי השליכו אותי החוצה.
ועל כן, עוד באותו לילה, הלך אחד הדודנים שלי לדבר עם פאיז, ראש חמולת מאסטוי.
— מה שעשיתם נעשה. עכשיו תדאגו לשחרר את שאקור.
— לך לתחנת המשטרה. אני כבר אדבר איתם.
הדודן הלך לתחנת המשטרה.
— דיברתי עם פאיז. הוא אמר שתשחר