פוני מזוין שלי

בכל פעם ששואלים אותי "אז על מה דיברנו?" אני עונה בחזרה "זיונים", ככה שגם אם זה לא היה נושא השיחה, הוא יהפוך להיות מאותו רגע. באמת שאין סיבה לדבר על או להתעסק במשהו אחר. בעוד רוב תחומי החיים משאירים את הזיונים כסאבטקסט של זכות הקיום שלהם, רחבת הריקודים הופכת את העיסוק בו לישיר, לגיטימי ואף הכרחי ; הרחבה מונעת מהצורך הבסיסי הזה, מבלי להשתמש בו בציניות דוחה ומניפולטיבית כעוד אמצעי להשגת רווחים כספיים. על הרחבה לא מתפשטים כדי למשוך קונים, מתפשטים כי חם. קחו לדוגמה את הקליפ החדש ל"בוסי" של קליס, שמעלה סוגיות מיניות באופן מלאכותי, שלא קשור לאופי והתדמית שהשכילה לבנות לעצמה עד היום המבצעת שלו, ומאפיל על היכולות המוזיקליות שלה בבוטות נטולת אטרקציה. מנגד, מגיע הגטו-טק, מילת הבאזז בשנה האחרונה בדאנס (למרות שאני נשבע שיואב בי דיבר איתי על זה כבר לפני איזה 6 שנים), שמהותו היא בוטות מוגזמת מן היסוד ("ביץ' ביץ', פוסי פוסי, פאק פאק פאק" ב-150 בי.פי.אם), ותראו איך דווקא במקומות שבהם הביוב לכאורה זורם בחופשיות, הוא הופך לעקרוני וחיוני בגלל הקונטקסט ממנו הוא נשפך.

כל הדיון המעט מעורפל הזה מתחולל אצלי בראש כבר כמה ימים בעקבות אלבום שיצא ממש אתמול באופן רשמי, ולפחות אצלי במיטה מוכתר כאלבום הזיונים של השנה. Fuckpony (כבר מהשם אפשר להבין שמזמורים גרגוריאנים לא יהיו כאן) הוא צמד שמורכב מג'יי הייז – גבי גבר שהוציא בשנה שעברה את אחד מאלבומי הטכנו הכי יפים ששמעתי – ועוד טיפוס שנקרא סמים (נשבע לכם שזה השם שלו). בואו נתעכב על הסיפור הזה עוד שניה – לבחור, באחת ההתאמות הכי משעשעות אי פעם בין תרגום לעברית לשם של בן אדם והמוזיקה שהוא מפיק, קוראים סמים, וכשהוא מתקלט קוראים לו די ג'יי סמים, שזה בכלל קורע ומעורר תהיה, איך בארץ, נניח באזור עמקי הצפון, או לחילופין באזור באר שבע, עוד לא קם די ג'יי טראנס שקוראים לו די ג'יי סמים. אם הסיפור לא נשמע לכם מספיק מופרך עד כאן, זה הזמן להזכיר שלשותף הקבוע של סמים ביצירה קוראים מיכל וביחד קוראים להם סמים ומיכל, שזה בכלל לא נשמע כמו שם של צמד טכנו, ויותר כמו שם תוכנית הריאליטי הגנוזה של מיכל ינאי.

רגע של היסטוריה – ג'יי הייז מגיע במקור מפילדפיה. הוא הבעלים של הלייבל קונטקסטריור, שמתעסק בעיקר באזור החיץ שבין טכנו לדאב ומזכיר קצת את בייסיק צ'אנל ו-Pole של פעם, רק יותר כבד. לייבל האח שלו נקרא טיונינג ספורק ונכון לשנתיים האחרונות, הוא אכסניה מרתקת למוזיקת ריקודים עם שילובים בין טכנו והאוס מינימליסטיים, למורשת (ג'ורג') קלינטון. בלייבל הזה בדיוק הפך סמים (לא לשכוח את מיכל), שוויצרי ממוצא אירני, לכוכב הכי זוהר ומי שמפיק את המוזיקה הכי פריקית שיש בצד הזה של הגלקסיה (ותאמינו לי שהוא מכוון הרבה מעבר). החברות ביניהם נפתחה כמו כל מערכת יחסים אמיצה – ג'יי הייז ביקש מסמים שאכטה ונשאר לגור אצלו שלושה חודשים – והמשיכה עם הרכב בשם Bearback (חפשו את הקטעים המעיפים שלהם "Deep Space Galaxy Mama" ו-"Intergalactic Panic"), שהוא הרכב הדגל של טיוניג ספורק. ההבדלים בין Bearback ל-Fuckpony אם כן, הם סמנטיים לגמרי. המדקדקים יאמרו שבמתכונת הראשונה הייז וסמים נמצאים בפאזה הפוטוריסטית שלהם, ואילו בשניה הם יותר קלאסיציסטים, כשהשוני המרכזי בכלל טמון בלייבל שמוציא אותם – Get Physical המדובר, שהוא בסיס הבית של בוקה שייד, מ.א.נ.ד.י ודי ג'יי טי.

עד כה יצאו השנה שני אלבומי האוס וטכנו ששום ספריה ביתית אינה שלמה בלעדיהם – "Silent Shout" של דה נייף ו"Movements" של בוקה שייד. "Children of Love" של Fuckpony מצטרף אליהם, אבל משתין על טריטוריה נוספת – הוא אולי לא פורץ דרך כמו דה נייף, או מלודי ושלם כמו בוקה שייד, אבל הוא מחרמן טיל. הוא מתאים להאזנה ביתית מכיוון שאין בו שום מוטיב מתלהם, ובאותה מידה, בעזרת הסליזיות שנוטפת ממנו, יכול לשרוף רחבות כמו 23 טון פצצות בלי לקחת שבויים. זה נכון שבארץ הקהל לא מחבב את הדאנס שלו רווי באנדרסטייטמנט ו-Fuckpony נופלים כאן קצת בין הכיסאות – לקהל המוזיקה השחורה הם עלולים להיתפס כמועדוניים מדי, ואילו לקהל המועדוני הם ייתפסו כפריקיים מדי - אבל קחו מועדון קטן ותריצו את האלבום הזה בלופ ולא רק שהיה לכם רחבה מלאה, סביר להניח שהחדרים האחוריים יהיו נעולים והשירותים תפוסים.

הייז וסמים לוקחים אלמנטים מסורתיים שמגיעים מדטרויט ושיקגו (בצעד שהם מגדירים כחינוכי במתכוון), אבל מעבירים אותם דרך פילטרים עכשוויים, שמרחיקים את היצירה שלהם מריאקציוניות או רוח רטרואית שכבר שבענו ממנה. לאורך רגעים רבים נדמה שהשיוך של "Children of Love" למדפים האלקטרוניים בחנויות יעשה לו עוול, מכיוון שהוא קרוב יותר ברוחו לניסיונות האלקטרוניים של פרינס וקלינטון, שבמקרה נחתו על מקצבי 4/4 מהחלל (וזה לא שאני כזה גאון כדי לעשות את ההשוואה הזו- הייז וסמים קוראים לעצמם גם Fuckaponydelic, מה שלא ממש משאיר מקום לטעויות) עם משחקים מתמידים בקול האנושי, שמעוותים אותו וגורמים לו להישמע בכל פעם כמו צ'טים של סוטי ועברייני מין, אבל כאלה שהייתם שמחים לארח לסוף שבוע (אם היו גרים בצפון).

כמו כמעט בכל אלבום אלקטרוני, גם כאן יש קצת פילרים שיעבדו בעיקר במועדון ובהאזנה ביתית רציפה נשמעים מיותרים, אבל "Children of Love" מכיל מספיק רגעים ששווה להשקיע בהם כסף – שיר הנושא שמכניס לתוך מקצב עתידני אקורדים קלאסיים משיקגו בסגנון ליל לואיס ("פרנץ' קיס"), שמתגברים באיטיות עד שנהפכים לדומיננטיים; הסינגלים "Ride the Pony" (שקורץ ל"Ride the White Horse" של לייד בק) ו"Cell Phone Hit", בהם שולטות מנטרות מחורמנות שנשמעות כאילו סומפלו מזונות יוקרתיות; ושני השיאים של האלבום – "It's Only Music", שבנוי סביב נאום משעשע על חוסר הטעם שבתתי הז'אנרים האלקטרוניים, כל עוד הם גורמים לבחורה לנענע את העגן ו"Bongo Porn", שעושה גם הוא את ההשוואה בין שני המקומות שבהם הכי כיף להזיז את התחת (ועוד עם צפצופי אסיד) – הרחבה והמיטה.

פאקפוני, "Children of Love" (יבוא, Get Physical)