מי הבוץ?

מסיבות טכניות זהו טור הטלוויזיה האחרון שאני יכול לכתוב בימי המלחמה. אבל לא רק סיבות טכניות כובלות את ידי על המקלדת. אתמול היה יום מסוג הימים שמשכנעים אותך להחליט להפסיק, לא משנה מה. אפילו לעשן. זה לא היה יום טלוויזיוני אתמול, זה היה יום שבו הבהייה בטלוויזיה הייתה ממילא רק פס-הקול של התחושה המדכדכת, המעיקה, המייגעת שהחלה עם תחילת השמועות על כמות הנפגעים לחיילי צה"ל.

אתמול היה לפיכך גם יום ללא טענות. שלושת הערוצים הישראליים הוכיחו, על פי רוב, שיקול דעת ואיפוק. הצורך להסתפק ברמז – "חילופי אש כבדים" – הוא לכאורה טיפשי, אבל בלתי נמנע. האפשרות להודיע על הרוגים, עוד לפני שהשמות המדויקים נמסרו רשמית למשפחות הנופלים חשוב יותר מהאינפורמציה עצמה. מה גם שכמו לכלוך בקנה, השמועות במצבים מעין אלה היו מצטברות ממילא. שום דבר לא יעמוד בפני הצורך האנושי להיאחז באיזשהו סיפור, אופטימי או טרגי, כדי לא להישאר בערפל.

אתמול היה יום בעייתי בעיקר משום שהעצב נמהל במעין כעס על צה"ל. מעין כעס ילדותי, תמים, כמו ילד שרוטן על כך שאבא שלו לא הכי חזק בעולם. אבל גם הכעס הילדותי הזה הגיוני. מלחמות ממילא הן דבר טיפשי, גם כשהן אופציה שפויה יחסית למזרח התיכון.

מצא חן בעיני בעיקר יוסי מזרחי, הכתב של ערוץ 1, שפתח את דבריו בנוגע למטר הקטיושות על הצפון בכך ש"היום לא היה סיפור בצפון. וזה בדיוק הסיפור: 100 קטיושות הפכו לדבר שגרתי". דווקא אתמול הרשימו כתבי ופרשני ערוץ 10, בהם עמנואל רוזן, שהשכילו לבטא רמיזות ביקורתיות על האכזבה מההתנהלות הצבאית של הצבא בלבנון, תוך כדי טון מינורי, יותר אמפתי למצב מאשר סרקסטי.

ובכל זאת, שני דברים שבוטאו אתמול בכל שלושת הערוצים שידרו נטייה חפוזה מדי להסקת מסקנות. הדבר הראשון נעוץ באווירה לפיה אנחנו במצב קשה, או, לפחות, מתקדמים בעיקר לעבר ההכרה בכך שצה"ל לא יצליח לנצח, אף שנותנים לו הפעם. והלוא לא צריכים לכתת רגליים לארכיון – רק לפני שבועיים הודיע הרמטכ"ל כי כדי להשלים את המשימה יידרשו שבועות, במהלכן יהיו גם ימים קשים.

הדבר השני הוא ההסכמה הכללית, בקרב כל הכתבים והפרשנים, כי האזרחים הלבנונים שאינם לוחמי ופעילי חיזבאללה סובלים על לא עוול בכפם. אין ספק כי כל פגיעה ישראלית באזרחי לבנון היא דבר איום שאסור שיקרה, בכל אופן. אבל בעצם ההנחה כי לאזרחי לבנון אין מה לעשות בנוגע לחופש בו פועל אצלם נסראללה טמונה התנשאות מוסווית ובעייתית.

סימון דה-בובואר, זוגתו של סארטר, כבר כתבה לאחר הטבח בסברא ושתילא, בעת מלחמת לבנון הראשונה, כי לומר ש'הטבח שנעשה במחנות הפליטים הוא דבר נורא' זה לומר את המובן-מאליו; אבל להאשים רק את צה"ל בכך שלא התערב כדי למנוע את הטבח שבוצע שם, זן בעצם התנשאות על הערבים, לומר 'כי הערבים הם חיות', לדבריה. אל הערבים, קבעה דה- בובואר, יש להתייחס כאל מי שאמורים היו להימנע מטבח, גם ללא צורך בכוחות זרים שיפקחו על המצב.

דווקא מי שמאמינים בעוצמתו, לפחות הרוחנית, של העם הלבנוני, צריכים לצפות כי אם אכן פעילות החיזבאללה אינה על דעתם, הם יהיו מסוגלים לקום ולגרש אותם. הרי רק לפני כשנה, בעקבות הרצח של ראש ממשלתם אל-חרירי, יצאו הלבנונים בהפגנות מרגשות בעד לבנון החופשית – לחץ ציבורי שאכן תרם ליציאת סוריה.

אתמול השתכנעתי כי לשבת מול המסך כדי לכתוב ביקורת טלוויזיה, זה כמעט עוול מוסרי ביחס לאפשרות לנסוע למקלטים בצפון כדי לעודד את אלו שנותרו שם. זה מה שהבטחתי לאחד החברים שלי לעשות. מקווה גם לקיים.