לילי אלן, צעירה לונדונית בת 21 מאיזלינגטון, היא ככל הנראה כוכבת הפופ הראשונה שבנתה לעצמה קריירה דרך האתר/שירות הפופולרי והמדובר "מיי ספייס". נכון שבסופו של דבר אין עובדה זו בלבד יכולה לשמש כאינדיקציה לטיב המוזיקה שלה, אבל במקרה זה, אלבום הבכורה המתקתק "Alright Still", הוא עדות חומרית (ואולי אנכרוניסטית) להצלחה נכבדת שכבר רשמה לזכותה, ואישור נוסף לזו שעתידה לבוא. קדמו לו מעל חצי מיליון האזנות לשיריה דרך עמוד המיי ספייס שלה, שם היא מרושתת עם אלפי חברים.
גם במציאות היא מרושתת לא רע, בהיותה הבת של הקומיקאי האנגלי קית' אלן - חבר בהרכב הקיקיוני "Fat Les" יחד עם האמן דמיאן "מבתר הכבשים" הירסט ואלכס ג'יימס (הבסיסט של בלר) ומי היה שותף לכתיבת המנון הכדורגל "World In Motion" של ניו אורדר. לאלו שידגישו את מעורבותו הפוטנציאלית של אבא יש את נתוני הרקע להישען עליהם, אבל באותה מידה גם ניתוב עדכני של כשרון שצמח בסביבה אוהדת יכול להתברר ככזה ששיחק תפקיד משמעותי יותר, ולבטח מהווה סיפור יפה בהרבה.
מיי ספייס היא פלטפורמה שניזונה מאנרגיות צעירות וחיוניות כשל לילי אלן הצעירה (כולל משחקי פופולריות טינאייג'רים שעלולים להתגלות כמפלצתיים), בהיותה (בייעודו המקורי) מערכת היכרויות שמיטיבה עם מי שנולד לתוך מציאות הפס הרחב. על השפעתו של עמוד המיי ספייס שלה העידו גם מגוון די ג'ייז ושדרני רדיו שגילו אותה דרכו - וטרחו לציין זאת בתוכניותיהם - ביניהם ג'ו ווייטלי, ג'יילס פיטרסון ומארק רונסון, בעצמו דור שני לכשרון בריטי (אביו הוא הגיטריסט מיק רונסון, מלהקת העכבישים של דייויד בואי, ואביו החורג הוא מיק ג'ונס מ-Foreigner). רונסון אף הגדיל לעשות, ובנוסף להשמעות רבות וחוזרות של שיריה בתוכניתו "Authentic Ish" ב-EVR (אחד הפודקסטים החמים והמומלצים ברשת), הוא גם הפיק עבורה את אחד השירים המלודיים והמקסימים באלבום ("Littlest Things"), ואף מארח אותה באלבומו המתהווה (גרסת כיסוי ל"Oh My God" של קייזר צ'יפס). לא רק שהתפוחים אינם נופלים רחוק מהעץ, הם גם מתגלגלים באותו כיוון.
עוד בוואלה!
אלן, קצת בדומה ל-M.I.A לפניה, השכילה לנצל את מערכות ההייפ האינטרנטיות והתקשורתיות לכדי פריצה אפקטיבית ומהירה מאנונימיות יחסית, היישר לבמות הפסטיבלים. בין אם בביג צ'יל המתקרב או T in the Park שהתקיים החודש, ועל במתו חגגה את הגעתו למקום הראשון במצעד של הסינגל הראשון הרשמי שלה, "Smile".
ואיך לא? לילי אלן היא תמהיל מרענן של פופ בריטי במיטבו, כזה שפונה למכנה הרחב אליו משתייכים צעירים חובבי קולות בני דורם כמייק "הסטריטס" סקינר ואפילו ליידי סובריין (אלא אם הם קשוחים מדי), כמו גם הוריהם ובני גילם שגדלו על הספיישלס. כל אלו שותפים לעוד מאפיינים דומים, בהיותם חלק ממסורת הולכת ומתארכת של אמני אינדי בריטיים עם אפיל רחב ושיק מעמד ביניימי, שמשלבים יחדיו השפעות מוזיקליות לבנות ושחורות, דבר שלאורך ההיסטוריה מתגלה באנגליה המעמדית כטבעי יותר, מאשר בארה"ב (שהיא יותר מפוצלת מבחינה גזעית). חדי האוזן אף יוכלו לעמוד על התגלגלותה של המורשת דרך המוזיקה עצמה, ולמצוא בה דגימות רבות של רגאיי, קליפסו וסקא, המצויים בבסיס רבים משיריה, ביניהם קלאסיקות כ"אפטאון טופ ראנקינג" של דונה ואלת'יאה ו"לונדון איז דה פלייס פור מי" של לורד קירשנר (שהוא הבסיס ללהיט המיי ספייס והסינגל הלא רשמי הראשון, "LDN").
הקסם האישי הרב שלה, שמתבטא בהגשתה הנינוחה והשירים שמהלכים על הגבול שבין נעורים לבגרות, רק מגבירים את הסימפתיה. כיאה לפופ פר אקסלנס, החומרים מהם עשויים מילות השירים מורכבים ממוקדי הזדהות שצעירים (ובנפשם) יכולים להתחבר אליהם בקלות - מערכות יחסים ואקסים (כנראה רבים), יציאות לפאב, יום בעיר, אח מסטול - שזוכים כולם לטיפול ישיר, משעשע ולא בנאלי. תוסיפו לכך פליטות פה על מעריצי הליברטיינז או כוונה לחגוג עם "gak", שמסתבר כסלנג עכשווי לקוקאין, ואפילו לצהובונים כבר יש תירוץ לאימוץ. רק שמחשבות ברומו של עולם, כהיות מיי ספייס חלק מקונגלומרט תקשורת בבעלותו של רופרט מרדוק, או ויכוחים על סוגיות של אותנטיות מול יחסי ציבור משומנים, לא ימנעו או יעכירו לכם את הנאת ההאזנה לאלבום, שהוא פרי קיצי ופופי שמאוד מודע לעצמו ושופע הומור עצמי, היכול להמתיק גם את ליבם של הציניקנים המרירים ביותר.