בחור פוגש בחורה, הוא מתאהב בה ומחליט להשיג אותה בכל מחיר, הם חיים יחד, מתחתנים וקונים דירה. אבל מה קורה כשההרגלים הקטנים הופכים להיות בלתי נסבלים? כשכל ארוחת ערב נגמרת בהטחת האשמות ומריבות קטנוניות? איפה עובר קו הגבול בין הזכות לחיות חיים עצמאיים בתוך קשר לבין אגואיזם טהור? "הצד שלו, הצד שלה" מצליח לתת תיאור די משכנע וכלל לא שטחי לעניינים אלה, שמזכירים לנו שלפעמים המלחמה שבפנים לא פחות דרמטית מזו שבחוץ ושריב טוב יכול להרעיד בניין מגורים לפחות כמו קטיושה עסיסית.
הסרט החדש של ג'ניפר אניסטון ווינס ווהן עושה מה שקשה להאמין שסרט הוליוודי עדיין יכול לעשות - הוא מפתיע. הציפיות מקומדיה רומנטית שנבנית בעיקר סביב ההייפ התקשורתי של חייהם הפרטיים של הכוכבים (פה דובר בפרידתה של אניסטון מבראד פיט ובהתהוות ה"ווהניסטון"), הן די נמוכות. אחרי הכל שיטת השיווק הזו בדרך כלל מחפה על כך שהרכילות ההוליוודית עסיסית יותר מהתסריט עצמו. לכן, כשמסתבר שה"צד שלו, הצד שלה" מצליח למעשה להציג תמונה די מציאותית ואף שנונה של מערכת יחסים שמתמוטטת, ההפתעה היא די גדולה.
למעשה החלק האופטימי של הסרט נגמר כבר בסיקוונס הכותרות, במהלכו הצלחנו להבין שהזוג, שנפגש במשחק בייסבו,ל כבר הספיק להתמסד ולהתמקם חזק בזוגיות. הסצינה שמגיע מיד לאחר מכן כבר מראה גיהנום אמיתי של זוגיות. היא מכינה ארוחת ערב, הוא שוכח להביא מה שביקשה מהסופר; היא מנקה את השאריות, הוא מסרב לעשות כלים ומתמכר למשחק וידאו בסלון; היא מתפרצת עליו ומעיפה אותו מהבית, הוא מסרב להתפנות. מלחמה.
מי מעדיף משחקי וידאו על המיטה?
איך ממשיכים מכאן? בדיוק בנקודה זו מתגלות המעלות של הסרט המהנה הזה. התסריט מצליח לתאר, באופן די סרקסטי, כרוניקה של התפרקות הנוגעת באיבוד שפיות. זוהי תוצאה של מצב כמעט בלתי אפשרי; שני בני זוג שכבר החליטו להיפרד ומתעבים זה את זו נאלצים עדיין לחלוק קורת גג משותפת מתוך חוסר רצון לוותר על הנכס האטרקטיבי ביותר שלהם - הדירה. הסיטואציה הזו מאפשרת לתסריטאים לייצר מספר נאה של סצינות שהן מתוקות-מרירות ומוציאות משני הכוכבים של הסרט משחק משכנע. אניסטון אמנם עדיין לא מצליחה לשכנע בתפקידים דרמטיים כמו שהיא מבריקה בקומדיה וניכר שהמעבר הזה לא קל עבורה, אך היא מצליחה לעורר אהדה ולזכות בכבוד בתואר על שם מג ראיין - האמריקן סוויטהארט הנוכחית. ווהן נותן הופעה טובה יותר (הוא היה גם שותף לכתיבת התסריט ולהפקת הסרט) ומצליח לגלם באופן מורכב גבר בהמי שרוב הזמן מעורר אנטגוניזם, אך בנקודות הקריטיות מצליח גם לעורר הזדהות.
"הצד שלו, הצד שלה" משתמש בנוסחת הקומדיה הרומנטית אך מעניק לה טוויסט בלתי צפוי. הוא מזכיר את קומדיות ה"סקרו בול" של הוליווד משנות ה-30 וה-40, שתיארו שני בני זוג הסולדים זה מזה ומקניטים אחד את השני ללא הרף - אך בסוף הסרט - נופלים זו לזרועות זה ("זה קרה לילה אחד" של פרנק קפרה הוא דוגמא טובה לכך).
אולם, באופן מפתיע, הסרט לא בוחר בפתרונות הצפויים. הוא גם לא מוגזם מספיק כדי להיות מרוחק לחלוטין מהמציאות. וזה כוחו. עיקר הקרדיט מגיע כנראה לווהן, שהוא הכוח המניע להפקה זו ומי שמצליח לעצב את הדמות הראשית באופן עשיר ומדויק. לכל אורך הסרט ברור לנו מדוע הבחור של אניסטון מוציא אותה מדעתה, אך גם ברור לנו לחלוטין למה קשה לה כל כך לוותר עליו. שתי חברות שצפו איתי בסרט, פרצו לא אחת בצעקות (לעתים תוך כדי הנפות ידיים די אלימות) "זה בדיוק ככה" או "אתמול בדיוק רבנו על זה!" מה שמוכיח שווהן מבין ולו במעט את נפש נשותיו. מצד שני, מאוד יכול להיות שחבר זכר, אם היה מצטרף להקרנה, היה מתעצבן, מתקומם ומעדיף לבלות את 90 הדקות מול משחק מחשב מעורר בסלון.