וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

רק אני והיד

אלון עוזיאל

27.7.2006 / 17:11

אלון עוזיאל ניסה להתאהב בטייפס אנ' טייפס ולשנוא את רייזורלייט, אבל יצא מיובש משתיהן

לטייפס נ' טייפס יש כמעט הכל – ביקורות מהללות, בלוגרים משתפכים, הייפ רציני בעולם האינדי, מוזיקה מוצלחת, יכולות לייב מרשימות (כך שמעתי, לא זכיתי לצפות) וחוזה חדש בלייבל XL. ובכל זאת, יש איתם בעיה שידידה טובה שלי השכילה להדגיש בפני – "אני רוצה לאהוב אותם, מתה אפילו, אבל אני לא מצליחה", אמרה כשעצב כנה נשפך על פניה.

וזה כל כך נכון. הרי אין דבר משמח יותר מלמצוא להקה חדשה ומוצלחת, שיודעת ללחוץ לך על כל הנקודות הרגישות.,כזו, שעם הפקה ביתית מצליחה להשחיל משטחי קלידים בדיוק ברגעים הנכונים ופעמונים שיצלצלו בשנייה שהתחלת להתרגל לשיר, ויודעת, אפשר להגיד כמעט ללא ספק, לנגן טוב. מצוין. אבל משהו לא מוסבר, שאולי מגיע בכלל מהמרומים, איכשהו מונע ממך להיסחף, ולרוץ לספר לכל העולם שטייפס נ' טייפס הם השחור החדש.

היה לנו מספיק זמן להתרגל ולהתאהב בשלישייה הזו ממיניאפוליס (כן, יש שם עוד אנשים חוץ מפרינס, ברנדון וברנדה. גם אני הופתעתי). הם קיימים כבר מ-2003 בהרכב שכבר הספיק להשתנות, הוציאו אי-פי בכורה ב-2004, שחררו את האלבום שבו עסקינן, "The Loon", בהפצה מוגבלת ב-2005 (בגלל זה אולי כבר קראתם מתישהו ביקורת עליו), והספיקו לצאת לסיבובי הופעות עם הסטריטס ופיוטצ'רהדס, לפני ש-XL חטפו אותם, והוציאו להם את האלבום בהפצה מחודשת ועולמית, ממש בימים אלו.

המוזיקה של טייפס נ' טייפס מורכבת מכל אבות המזון הנכונים. הם בעצמם לא מכחישים שהם מושפעים כבדות מפייבמנט (בסגנון השירה המלקמוסי), פיקסיז (במצב הרוח) והביץ' בויז (בהרמוניות שצצות מדי פעם). אפשר גם להוסיף נימה עכשווית יותר ולציין שהם פועלים באותו מרחב עם Clap Your Hands Say Yeah המשובחים, או ארקייד פייר, שעליהם כבר דובר רבות.

קטעים טובים אפשר למצוא לאורך האלבום כולו, ויש לשים דגש על הסינגל "Insistor" ועל השיר "Omaha", אך כמו שציינתי כבר בהתחלה, בסופו של דבר כלום לא נדבק אליי. האם האלבום הזה טוב? כן, ממש. האם יש סיכוי שאשמע אותו שוב? סביר להניח שלא.

טייפס נ' טייפס, "The Loon" (בי-אן-אי, XL)

דילן: אם הייתי מת, הייתי מתהפך בקבר

בניגוד לטייפס נ' טייפס, את רייזורלייט אני מת לשנוא. כשהתקשר העורך לשאול אם בא לי לכתוב על האלבום החדש והשני שלהם, שעונה לשמם, הוצאתי אנחה חסרת חשק שאופיינית בעיקר לנפוליאון דיינמייט. מה לעשות, אלבום הבכורה של הלונדונים הללו, "Up All Night", לא הצליח להשאיר אותי ער אפילו 20 דקות, וכל מה שזכרתי מהם הוא שכדאי לשכוח אותם.

האמת, זו לא בושה גדולה לכתוב על רייזורלייט. זה לא שמצביעים ברחוב על אנשים שאוהבים אותם ופורצים בצחוק רועם (ודרך אגב, אם אנחנו כבר בנושא, אז אולי כדאי שנחזור לעשות את זה. כל הסובלנות והפתיחות הזו הייתה צריכה להישאר עם דור ה-X – הגיע הזמן לשוב ולצחוק מלא על כולם, עד שיבכו), אבל האמת שגם לא ממש מגניב לאהוב עוד להקה של ארבעה אנשים שמודעים למראה שלהם יותר מידי, ומנסים להיות הסטרוקס הבאים.

החששות שלי גדלו, כששמעתי את ההצהרה היומרנית שסולן הלהקה, ג'וני בורל סיפק לאן-אם-אי, בה הוא טען שהוא "כותב השירים הגדול של הדור שלנו", ושהוא אפילו "יותר טוב מבוב דילן". גם הקומוניקט, שציין כי הסאונד שלהם באלבום החדש "בוגר יותר", לא עזר. אם היה בהם איזשהו חן בעבר, הוא נבע מדיבורים בלתי פוסקים על חיי לילה אורבניים, שכרות ורוקנ'רול. למי יש כוח ללהקות רוק "בוגרות"?

מנקודת פתיחה כזו, יכולתי רק להיות מופתע לטובה, וכך אכן קרה. בערך. הסינגל "In the Morning", שפותח את האלבום, הוא, איך לומר זאת מבלי לאכול את הכובע? פ-י-צ-ו-ץ. הטקסט, אמנם, רחוק מלהיות עילוי, אבל דיבור על מצעים מלוכלכים ובוקר שלא זוכרים בו כלום מאתמול מספיק לי בכדי להזדהות (או לרצות להזדהות). בנוסף, העיבוד המקפיץ עושה את שלו – ריף גיטרה שכאילו ונגנב מטלוויז'ן, והגשה פופית-מתקתקה שיש בה את כל מה שצריך בשיר פופ-רוק טוב.

ההמשך, פחות פוגע. תשעה שירים שנשמעים די דומים זה לזה, כשרק "Pop Song 2006", סוג של קריצה לאר-אי-אם, מתעלה בקצת על השאר - שהם כמובן, רגועים יחסית (כי מה זה "בגרות", אם לא רוגע ונינוחות) ויושבים תחת ההפקה המלוטשת של כריס תומאס (סקס פיסטולס, פאלפ, יו-2, אלטון ג'ון ועוד מלא אחרים). מישהי שנכנסה לחדר בזמן ההאזנה הייתה יכולה להישבע שמדובר ב-The Jam, במצב צבירה דביק יותר, בעוד אני מנסה לשכנע אותה, שלמרות שיש אמת בדבריה, מדובר כאן במשהו פי אלף יותר חלקלק ונקי (לא שיש בזה משהו רע), ואפילו אם מדובר בבריט פופ לזקנים או רוק רך לסדרות טלוויזיה, זה עשוי די טוב.

מה שכן, ההשוואה לבוב דילן מעוררת גיחוך. בואו נגיד שדילן היה הופך לדלי של אורז לפני שהיה כותב שירים שטחיים כמו "אמריקה" ("כל חיי / צופה באמריקה / כל חיי / יש פאניקה באמריקה / או או או / יש בעיות באמריקה), או "מי צריך אהבה" ("או מתוקה / מי צריך אהבה / מי צריך גן עדן למעלה / מי צריך את העננים / את השמיים / לא אני").

הדבר הכי מעניין הוא שהאלבום הזה הביא את מלחמת יצירת ההייפים בין אן-אם-אי הקשיש (והמעפן) לפיטצ'פורק הצעיר (והבועט), לשיא. אן-אם-אי רוצים להמשיך ולקבוע את הבון טון עוד שנים רבות, ופירגנו לאלבום בציון 8 מוגזם, ואילו פיטצ'פורק, שמנסים לקבוע סדר יום חדש ונטול להקות בריטיות ממוצעות, השתינו על "רייזורלייט" ונתנו לו 2.8 (מתוך 10). בפועל – האלבום הזה הוא איפשהו באמצע – לא משהו לכתוב עליו הביתה, אך גם לא משהו שראוי לנפץ על הקיר.

רייזורלייט, "Razorlight" (הליקון, Mercury)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully