אין כמו הלוגו המוכר של סאב-פופ בפינה הימנית העליונה של סינגל, כדי להזכיר את ימי החומוס-צ'יפס-סלט בפיתה היפים של תחילת הניינטיז. אז היינו לומדים לבגרויות, בוהים בעטיפה עם הצבי של Killdozer בתצוגה של סופר-זאוס בפרישמן, מציירים את הדג העקום של Flipper על השולחן בכיתה (ומספרים לכולם שהפיקסיז מאוד הושפעו מפליפר, כדי להרשים). בגלל שגם Pissed Jeans זוכרים את הימים ההם הם הוחתמו בסאב-פופ.
Pissed Jeans הם ארבעה בחורים טובים (לא מצאתי סימוכין לזה שהם סטרייט אדג', אבל מה שבטוח זה שהם לא בקטע של סמים) ששואבים את ההשראה לרעש שהם עושים מהנויז של המחצית השנייה של האייטיז והראשונה של הניינטיז, וניכר שהם חפרו לא מעט גם בתקליטי הארדקור פאנק מתחילת האייטיז. כששומעים אותם נזכרים מיד בכל אותן להקות של בנים אמריקאים מעוצבנים כמו ג'יזס ליזרד, Black Flag, ה-Dwarves, ה-Cows, Killdozer, Flipper ו-Drunks With Guns. אח, אין כמו ניימדרופינג. זה כל כך כיף, נסו את זה בעצמכם. מספיק להגות את שמות הלהקות האלה כדי להיזכר איזה כיף היה פעם, איך הזמנים השתנו, איך פעם לא היו מזגנים וכולם השתינו במכנסיים ומעכו פחיות בירה על הראש ובעטו בחתולים. סתם, לא באמת בעטו בחתולים.
בהמשך השנה ייצא ל-Pissed Jeans אלבום שלם בסאב-פופ, ובינתיים הם הוציאו שם 7 אינץ' בשם "Don't Need Smoke to Make Myself Disappear", וזאת אחרי סינגל ואלבום בלייבל מניו ג'רזי בשם Parts Unknown Records, שגם מוציא רה-אישיוז של תקליטי הארדקור ישנים. מסתבר שיש סצינת נויז חדשה ומשגשגת במקום שקוראים לו אלנטאון, שנמצא בצפון פנסילבניה. יש שם להקות כמו Air Conditioning ו- Pearls and Brass(שגם הם הוחתמו בלייבל מכובד, Drag City) וה-Gatecrashers (להקה שכל חברי Pissed Jeans מנגנים בה, אבל בכלים אחרים), ועל פי הדיווחים כל החבר'ה האלה מאלנטאון הם אספני תקליטים מסורים שאוהבים לעשות רעש במרתף.
עולה לכם השתן
ב-2004 הוציאו Pissed Jeans סינגל ראשון (7 אינץ', אלף חתיכות, ויניל שחור, כמו שצריך) ובדיוק לפני שנה הם הוציאו את אלבום הבכורה שלהם, "Shallow". את העטיפה אייר אמן הקומיקס Ron Rege ורואים בה חצר של בית פרברים טיפוסי שמישהו הפיל את כל רהיטי הגינה שלו. או שהמתופף נכנס לאטרף או שאמא של מישהו חטפה התקף אמוק.
עבור אנשים מסוימים פידבק טוב הוא התגלות אלוהית, ולאנשים האלה אסור לפספס את האלבום הזה, שמתחיל ונגמר בחתיכת פידבק ממסטל. במקביל לצפצוף הממכר צורח הסולן מאט קוסלוף "אאאאני חולהההה, כואב לי הראאאש, יש לי חווום, נוזל לי האאאאף, כואבת לי הבטטטטן, יש לי שילשווול". האם השיר הזה מזכיר במחשבה ראשונה את "Touch Me I'm Sick" של מאדהאני? הו כן, חוץ מזה ששירם של מאדהאני נשמע כמו בלדה של כריסטינה אגילרה לעומתו. חוץ מהמיחושים שלו, נוהם ורוטן קוסלוף גם על בחורות משעממות ומצליח לחדור ללבו של כל טינאייג'ר מתוסכל כשהוא מודה שבכל פעם שהוא מביא ביד הוא מתבייש בשפיך שלו.
נויז, בניגוד להארדקור פאנק, לא צריך להיות מהיר - הוא צריך להיות זועם ואינטנסיבי ומאוד מאוד רועש. וכדי שיהיה כיפי ממש, הוא צריך להיות גם קצת מצחיק. אלה בדיוק התיאורים ההולמים את Pissed Jeans, שרוב הקטעים שלהם איטיים וקודחים לך במוח לאט-לאט ובנעימים (למי שאוהב שיקדחו לו במוח, כמובן). כששומעים אותם מרגישים כאילו שוקעים בביצה של תסכול נעורים ממאיר. הגיטרות מנסרות קדימה בכובד מהודק ומלא דיסטורשן, ונפרמות בקצוות על ידי זנבות פידבק.
הרעיון מאחורי Pissed Jeans, כפי שקוסלוף הגדיר אותו, הוא ליצור סוג אחר של להקת פאנק, שמתמקדת בתאוות בשרים בלתי ממומשת ודיכאון מיני ומכה את המאזין ברוק עמום, מונוטוני ומזמזם ששואב ממנו את כל האנרגיה. אם להשתמש בניסוח שלו, מדובר ב"מקבילה המוזיקלית ללהסתכל על אסלה שמורידים בה את מים". כדי להמחיש את הרעיון מאט וחבריו חשבו בהתחלה לקרוא לעצמם זיקפה ללא גמול. בסוף הם הגיעו למסקנה שהג'ינסים המושתנים זה יותר קליט.
Pissed Jeans, "Don't Need Smoke to Make Myself Disappear" (סאב-פופ)