בראיון עכשווי לפיצ'פורק קראתי, שדוונדרה באנהארט מתבעס כשמשייכים אותו לגל הפריק-פולק. אפשר להבין אותו. זו לא רק הכניעה להגדרות שנכפות עליו, כמו העובדה שדוונדרה הוא כבר לא כזה פריק. יש מוזרים ממנו בהרבה. כשבאנהרט הוחתם ע"י מייקל ג'ירה בחברת התקליטים שלו, יאנג גוד, גי'רה התלהב מההיסססס שליווה את הקלטות הדמו שלו, והתעקש לשחרר אותן כמו שהן באלבומו הראשון. עם השנים וויתר באנהארט על ההיססס הרחש - ובאלבומו האחרון והמתוזמר, אין בכלל זכר לאותה תחושת לו-פיי המצ'וקמקת, שאפיינה אותו בתחילת הדרך. כנראה כי באנהארט לא מיועד להיות אנדרדוג, ומנהיגים אולי יכולים להיות אקסצנטריים, אבל כדי להוביל הם עדיין חייבים לתקשר עם הסביבה.
אריאל פינק הוא דוגמה לאחד, שהיססס מלווה את ההקלטות שלו מראשית הקריירה ועד לאלבומו האחרון אצלו, לא מדובר בטעות, ואלו לא דמואים. זה חלק מהעניין. לא צריך גם לשמוע יותר משיר אחד שלו כדי להבין שהבחור הזה מוזר, על אמת. גם אותו החתים אייקון, או ליתר דיוק אייקון בהתהוות - חברי אנימל קולקטיב , בחברת התקליטים שלהם Paw Tracks. אבל להבדיל מג'ירה, שהפך זמנית גם למפיק המוסיקלי של באנהארט, אנימל קולקטיב לא התערבו ביצירה של פינק.
כולם חושבים שאני לא יכול, לא מבינים שאני לא רוצה
פינק, אריאל מרקוס רוזנברג בשמו המקורי, תושב לוס אנג'לס, הוציא את אלבומיו "The Doldrums" ו- "Vital Pink" כ-CD-R עם עטיפות בעיצוב עבודת-יד. אנימל קולקטיב הניו-יורקרים שמעו את "דה דולדראמז" בעת שהופיעו בחוף המערבי והתאהבו. פינק כתב, שר וניגן על כל הכלים גיטרה, באס, קלידים ותופים, שלמעשה היו מורכבים רק מסאונדים שהוציא מהפה, והוקלטו לטייפ שמונה ערוצים. זה לא היה פולקי או אקוסטי, אבל כן מאוד מעוות. פופ מעוות. עם תזמורים שדורשים הפקה משומנת ומלוטשת (במיוחד בגלל שהאיש מחזיק בארסנל שלו כמות מכובדת של לחנים להיטיים במיוחד) שלעולם אינה מגיעה. הנקודה היא, שלפינק יש את הכלים לתקשר. זה כנראה פשוט לא מעניין אותו. שיטת העבודה וההקלטה הזאת מאפיינת גם את שאר תקליטיו.
"Worn Copy", כנראה העמוס והדחוס מכולם, מדגים עד כמה הקלטת הלו-פיי הלכאורה גרועה בכוונה, עשויה להטעות. באלבום הזה פינק מתהלך בעיבודים ובלחנים על התפר שבין בלונדי לפלסטיק ברטרנד ("Jules Lost His Jewles" ממש מזכיר את "Ca Plan Pour Moi") ועד ללהקות בוסטון והביי סיטי רולרז; אפשר בקלות להאמין שאלו שירי הארד-רוק פופ נשכחים מהסבנטיז, שמישהו הקליט מהרדיו על קסטה, שצברה טונות של אבק. רק שלהכל יש גם ניחוח רוקי אריקסוני כזה, שמבהיר שהפופ הזה אינו מלוכלך רק בגלל הקלטה, אלא מכיון שהוא מגיע ממוח, שלרדת לעומקו משמע לזנק לתהום אינסופית ואפלה למדי. באותו תקליט את הלחן של "קרדיט", אפרופו שם השיר, הוא גנב לחלוטין מ"Beat It" של מייקל ג'קסון, כשהטיפול הניו-ווייבי החולני בהפקה ובשירה, איפשהו בין המצחיק למאיים, מבהיר שאצל פינק אין חוקים. הכל מותר בעולם שלו.
סיד בארט זורק חול
עכשיו (אחרי ש"House Arrest" מ-2002, אלבומו החזק ביותרף יצא השנה מחדש וזכה להתייחסות גם כאן) משחרר פינק, שפועל בדר"כ בשם הפרוייקט המלא Ariel Pink's Haunted Graffiti, אלבום חדש כצמד יחד עם מאט פישבק, תחת השם Holy Shit.
מבחינת סאונד וגישה כללית, התקליט הזה הוא ממשיך דרכם של יתר תקליטי פינק, עם נטיית חספוס לאזורי פסיכדליית סיקסטיז עוד יותר מבדרך כלל. כלומר - הצבע הפסיכדלי בהחלט חולש על האלבום, אבל כרגיל מדובר בערמת השפעות אקלקטית ובכשרון כתיבת שירים שמשפריץ מכל פינה. התקליט מתהלך בין מלודיות קליטות וכובשות לבין רגעים אבסטרקטים, ולמרות שחלקם חלשים יחסית, הולי שיט מפצים על החורים באלבום בזכות בניית אווירה ממסטלת ומרתקת. בעיקר נדמה, שהפעם לא רק רוקי אריקסון, אלא גם אלן ווגה מסואיסייד נושף פה בעורפם ועושה להם נעים בגב, וסיד בארט מציץ מבין השירים, וזורק חול על הולי שיט, כשהם יושבים יחד באותו ארגז משחקים.
חוץ מזה, "New Colors" נשמע כמו מה שהיה קורה אילו הג'יזס אנד מרי צ'יין היו חיים ופועלים בסיקסטיז, וממציאים את ההשפעות עליהם גדלו. "I Don't Need Enemies" הוא מפגש כיפי בין השפעות ביץ' בויז לניו ווייב אייטיזי, שמצליח להסתלבט על מגזין האן.אמ.אי ובו זמנית לכתוב שיר מושלם בלי קשר. "When You Come Around" הוא דוגמה לאחד מכמה שירים, שמזכירים מאד את פלאש אנד דה פן, ובו זמנית נשמעים כמו גירסת הלו-פיי של איאן בראון. "Let's Get Straight" הוא קטע דאבי ארוך וממסטל, אבל זהו דאב אפל במיוחד, כמו מפגש בין קינג טאבי לברודווי פרוג'קט. ו-"My Whole Life Story" הוא פשוט ספייס קוקי בצורת שיר פופ. או להיפך (וגם קצת מזכיר את ג'ורג' האריסון ז"ל). אפשר להמשיך בלי סוף. הולי שיט, כאורך ההייסססס של התקליט.
הולי שיט, "Stranded At Two Harbors" (יבוא, Uuar)