עוגיפלצת

ערב אחד, לפני כשנתיים, היה עמוס במועדון הג'ה-פן התל-אביבי. על הבמה: דפנה והעוגיות, להקה עלומת שם למדי, הפתיעה את הנוכחים (אלו שלא נמנו על הגרעין הקשה של מעריצי-משכבר-הימים) בערב שכלל את כל המרכיבים החיוניים ללהקה בתחילת דרכה. היו שם האנרגיה המתפרצת, השמחה הגדולה מעצם הנוכחות על במה, ובעיקר – הרעב. כמו השתתפו כרגע בשיחת מוטיבציה עם מאמן כדורגל חובב קלישאות, העוגיות הסתכלו על הקהל בג'ה-פן עם רעב אמיתי בעיניים – ואם להמשיך לרגע את הקו של שיחות המוטיבציה עמוסות הקלישאות, הלא שבאותו ערב נדמה היה שעם הרעב הזה הם עוד ינצחו בגדול.

חזרה לכאן ולעכשיו, לקיץ בו יוצא אלבום הבכורה של דפנה והעוגיות, מצביעה על השינוי שחל מאז אותו ערב: הרעב, הרעב המבטיח, פינה את מקומו לגורם המסרס מכל – המאמץ. המאמץ לענות על הציפיות, המאמץ לנסות ולהיות הילדים המגניבים של תל אביב ומחוצה לה, המאמץ לא לקחת את עצמם ברצינות – להלן – המאמץ שלא להתאמץ – דפנה והעוגיות מזיעים את עצמם לדעת, וזה אף פעם לא דבר נעים להאזין לו. כשזה מגיע לדרישות על הנייר, הכל מתקתק יופי: חברי להקה צעירים שנראים מצוין ומושפעים מ"רוק מפעפע עד לקמצוצי קברט" (החלק הבלתי נמנע בביקורת של ציטוט מקומוניקט), עטיפת אלבום שווה באופן יוצא דופן, ואפילו סטיקר עם לוגו עשוי היטב – רשימת הציוד הזו מבטיחה רבות, אבל שלושה עשר השירים שמרכיבים את האלבום פשוט לא מצליחים לקיים.

את האלבום מפיק רם אוריון, מרובה הפעלים והכבוד (הפה והטלפיים, נושאי המגבעת, הדה בושס, בתריי זוזיי ועוד כהנה וכהנה). כשם מיני-אלבום הסולו שלו, שיצא לפני יותר משנה, אוריון הוא אכן "גיבור גיטרה" – כינוי שאותו הוא חולק עם גיבור הגיטרה הנצחי של ישראל, מר דני סנדרסון. ואין זה מקרה שבמהלך דיון בדפנה והעוגיות עולה שמו של סנדרסון: שכן האיש אחראי, יותר מרבים אחרים, לביסוס אחת הבעיות הרציניות ביותר במוזיקה הישראלית – הדאחקה. זה בסדר לזייף במיקס הסופי של שיר כמו "איך" (שיר מספר 2 באלבום): שהרי אנחנו כאן בשביל הדאחקה, ההווי, כמו בימים הטובים של הלהקה הצבאית – גידי, אולי תשים לי קצת סוכר בתוך התה?

יקום מי שימצא להקה בחו"ל, שחבריה כולם עברו את שנתם העשרים, וחלקם אף מתקרב לזו השלושים, שימצאו לנכון לכלול באתר שלהם שורה כמו: "קיימת מעטפה עם מידע סודי על הופעות של הלהקה. הראשון שימצא אותה, יידע ראשון. רמז: זה קשור לגבינה". הנה לכם רמז יעיל: מאחורי הסינגל שמתנגן ברדיו, "דפנה פיק", מסתתר שיר ממש מצוין. הוא קליט, הוא מעורר הזדהות, רק שהוא לא באמת עובד: לא כשנדמה שהסולנית הקליטה בחדר נפרד ולא שמעה את הנגנים שאיתה. האלבום של דפנה והעוגיות היה יכול להיות הסי.די שיתנגן באוטו בכל ערב קיץ, בווליום בלתי חוקי, מכאן ועד לימים הקרים של נובמבר. אבל התוצאה שהתקבלה לא מכוונת מעבר לקהל היעד של גילאי ה-15 והסביבה – שכבת גיל שעבורה רישיון נהיגה ואלבומי-אוטו הם לא ממש ריאליים.

העובדה שכל האנרגיה הפוטנציאלית (כשם השיר שסוגר את האלבום) שיש לדפנה והעוגיות לא מתפוצצת לנו בפנים, היא עובדה מצערת – אבל היא לא עומדת כשלעצמה. במובן הזה, האלבום שלהם הוא רק סימפטום למחלה כללית: בואו ונקרא לילד בשמו - שוק המוזיקה הישראלי. הלא בעולם החיצוני הנורמאלי, השדה של המוזיקה האלטרנטיבית\אינדי\כל הגדרה אנכרוניסטית אחרת, הוא שדה מגודר בפני עצמו, בדיוק כמו שדה המיינסטרים שגבולותיו ברורים לכל.

בכל אחד מן השדות נשמרת חלוקה בסיסית זהה למדי, בסופו של יום: יש כוכבי על שידועים לכל מי שטובל את הזרת במים (פי.ג'יי הארווי מול בריטני, נניח), ויש את מי שמוכרים יותר לשוחים במים העמוקים (טוקיו פוליס קלאב מול צ'ריש, למשל). אבל הרי נורמאליות רחוקה מכאן כרחוק בלונד-רדהד מתל אביב סיטי, ולכן כה מורגש חסרונם של גבולות ברורים – כאלו שיגדירו גם עבור קהל הצרכנים וגם עבור העוסקים במלאכה את דרכי הפעולה, השיווק והעשייה.

אין פלא שדפנה והעוגיות מתבלבלים, נופלים בין הכיסאות בין הבילויים לאחיות פיק, משוללי יכולת להעביר לנו מה הם בכלל רצו מלכתחילה: מה שמבולגן מראש, לא ייצור בשלב מאוחר בלגן "נכון". כשאין תחומים מוגדרים, מה לעשות, הניסיון לייצר סינתזה לא באמת יצלח. וזה לא שדפנה והעוגיות וכל הכוונות הטובות שלהם אשמים במצב הזה - הם פשוט שותפים לו.