"הרוטווילר " מאת רות רנדל

    רוצח נושך, צעירות בסכנה ובעלת חנות עתיקות שחושדת בכולם. הרוטווילר של אמנית המתח רות רנדל

    • ספרים
    מערכת וואלה! NEWS

    היגואר עמד בפינת החנות, בין פסל של אל יווני שולי ואגרטל. אינ?ז חשבה שאפשר ללמוד הרבה על העולם בו אנו חיים, אם רוב האנשים סבורים ש"יגואר" פירושו מכונית ולא בעל-חיים. אותו יגואר היה שחור, מידתו כשל כלב גדול מאוד, ופעם היה יצור של ג'ונגלים שסבא של מישהו, צייד דגול, ירה בו ועשה ממנו פוחלץ. אתמול הביא אותו בעליו לחנות והציעו לאינז, תחילה תמורת עשרה פאונד, אחר כך בחינם. מביך להחזיק אותו בבית, הוא אמר, גרוע יותר מללבוש מעיל פרווה.

    אינז לקחה אותו רק כדי להיפטר מן האיש. דומה שעיני הזכוכית הצהובות של היגואר מביטות בה בתוכחה. קשקוש רגשני, אמרה לעצמה. מי יקנה אותו? היא חשבה שאולי ייראה לה חינני יותר בשמונה ארבעים וחמש בבוקר אבל הוא היה בדיוק אותו הדבר: פרווה לא נעימה למגע, צלעות נוקשות והבעה מלאת שנאה. היא הפנתה לו את גבה והלכה למטבח האחורי הקטן כדי להעמיד קומקום לתה שתמיד הכינה לעצמה, ובימים אלה שתתה בחברת ג'רמי קוויק מהקומה העליונה.

    הוא דפק על הדלת הפנימית, דייקן כתמיד, ונכנס בעת שנשאה את המגש בחזרה לחנות. "מה שלומך היום, אינז?"
    הוא לבדו ביטא את שמה בהיגוי הספרדי, אינת', ואמר לה שהספרדים בספרד, לא אלה שבדרום אמריקה, מבטאים אותו כך מאחר שאחד ממלכיהם טעה בהיגוי והם חיקו אותו מתוך יחס-כבוד. הסיפור נשמע לה מפוקפק אבל היא היתה מנומסת מכדי לומר משהו. היא הושיטה לו את ספל התה עם טבלית ממתיק וכפית. הוא תמיד הסתובב עם הספל ביד.

    "אל אלוהים, מה הדבר הזה?"
    היא ידעה שהוא ישאל. "יגואר."
    "מישהו יקנה אותו?"
    "הוא בטח יצטרף לכורסה האפורה ולשעון החרסינה שיישארו איתי עד יום מותי."
    הוא ליטף את ראש החיה. "ז?יינב? עוד לא הגיעה?"
    "נו באמת. היא אומרת שאין לה תחושת זמן. אמרתי לה שאם זה המצב, אם אין לה שום תחושת זמן, איך זה שהיא אף פעם לא מקדימה?"

    הוא צחק. אינז חשבה, ולא בפעם הראשונה, שהוא גבר די מושך. צעיר מדי בשבילה, ברור, ואולי לא? אולי לא, בימים אלה כשהדעות על דברים מסוג זה מתחילות להשתנות? הוא לא נראה צעיר ממנה יותר משבע או שמונה שנים. "אני צריך ללכת. לפעמים אני חושב שיש לי תחושת זמן יותר מדי מפותחת." הוא הניח את הספל ואת התחתית על המגש בזהירות. "נראה שהיה עוד רצח."

    "אוי, לא."
    "אמרו בחדשות של שמונה. וזה קרה לא רחוק מכאן. אני חייב ללכת."

    במקום לצפות ממנה לפתוח את המנעול של דלת החנות ולתת לו לצאת, הוא חזר בדרך שהגיע ממנה ויצא החוצה אל רחוב סטאר מכניסת הדיירים. אינז לא ידעה היכן הוא עובד. היא חשבה שכנראה במקום כלשהו בפרוורים הצפוניים של לונדון, ושזה קשור איכשהו למחשבים. זה הדבר שכל-כך הרבה אנשים עושים בימים אלה. יש לו אמא שהוא אוהב וחברה, שמעולם לא דיבר על רגשותיו כלפיה. רק פעם אחת הוא הזמין את אינז אל דירתו בקומה העליונה והיא התפעלה מהעיצוב המינימליסטי ומגינת הגג.

    בתשע פתחה את דלת החנות והוציאה את דוכן הספרים אל המדרכה. היו עליו ספרים ישנים בעלי כריכה רכה, מאת סופרים נשכחים, אבל מדי פעם נמכר אחד מהם בחמישים פני. מישהו החנה מכונית מסחרית לבנה ומלוכלכת מאוד ליד שפת המדרכה. אינז קראה את המדבקה שעל החלון: לא לרחוץ. הרכב משתתף במחקר מדעי על לכלוך. זה הצחיק אותה.

    נראה שהיום יהיה יפה. השמים היו בהירים וכחולים והשמש עלתה מעל גגות הבתים הקטנים והחנויות הפינתיות הגבוהות עם שלוש הקומות מעליהן. היה נחמד יותר אם האוויר היה צח ולא מסריח מדיזל, מעשן מפלטים, קארי ירוק וממה שהותירו הגברים שהשתינו אל מול הגדרות בשעות הקטנות של הלילה, אבל אלה החיים המודרניים. היא אמרה בוקר טוב לאדון קהורי, שהוריד (קצת באופטימיות) את הסוכך מעל חזית חנות התכשיטים הסמוכה.
    "בוקר טוב, גברתי." הוא דיבר בטון קודר ורציני כתמיד.
    "יש לי עגיל שהדבר-הזה, התפס שלו, הלך לאיבוד," היא אמרה. "תוכל לתקן אותו אם אביא אותו אחר-כך?"
    "נראה." הוא תמיד אמר "נראה", כאילו עשה טובה. מצד שני, הוא תמיד תיקן דברים.

    זיינב רצה קצרת נשימה לאורך רחוב סטאר. "היי, אדון קהורי. היי, אינז. סליחה על האיחור. את יודעת שאין לי שום תחושת זמן."
    אינז נאנחה. "זה מה שאת תמיד אומרת."

    אם אינז תרצה להיות ישרה עם עצמה, והיא כמעט תמיד היתה, היא השאירה את זיינב בעבודה כי העובדת שלה היתה אשת מכירות טובה ממנה. היא יכולה למכור רובה פילים לפעיל לשימור הסביבה, אמר פעם ג'רמי. חלק מזה היה בזכות המראה שלה, כמובן. יופייה של זיינב היה הסיבה שגברים רבים כל-כך נכנסו לחנות. אינז לא החניפה לעצמה לעצמה, היה לה ביטחון עצמי רב אבל היא ידעה שהיו לה ימים טובים יותר, ואף שהיתה יפה כמו זיינב בעבר היא אינה יכולה להתחרות בה בגיל חמישים וחמש. היא רחוקה מלהיראות כמו שהיתה לפני עשרים שנה כשמרטין פגש בה לראשונה. אף בחור לא יחצה את הכביש כדי לקנות ממנה ביצת קרמיקה או פמוט ויקטוריאני.

    זיינב נראתה כמו השחקנית הראשית באחד מאותם סרטי ב?ו?ל?יווד. שערה השחור עבר את קו המותניים שלה והגיע עד לחלק העליון של ירכיה הדקות. היא יכלה לרכוב על סוס לאורך רחוב סטאר, עירומה לגמרי, גופה מכוסה רק בשיערה, ולהיראות מהוגנת לגמרי. דומה שפניה חוברו מתוויהן המשובחים ביותר של כמה כוכבות קולנוע מפורסמות. היא חייכה, ואם היית גבר, לבך היה נמס בקרבך ורגליך רועדות. ידיה היו כמו פריחה חיוורת על עץ טרופי ועורה כמרקם עלי כותרת של חבצלת באור השמש השוקעת. היא לבשה תמיד חצאיות קצרות מאוד ונעליים בעלות עקבים גבוהים מאוד, חולצות טריקו לבנות חלקות בקיץ וסוודרים לבנים רכים וחלקים בחורף ויהלום אחד בודד (או אבן נוצצת) על נחיר אחד מושלם.

    צליל קולה היה מושך פחות. המבטא שלה לא הזכיר את הניגון המוזיקלי החביב של בני המעמד העליון בקראצ'י כי אם את מבטאה הקוקני וההמוני של אלייזה דוליטל, מה שהיה מוזר בהתחשב בעובדה שהוריה גרו בהאמסטד, ולדבריה, היתה בכלל נסיכה. היום לבשה חצאית עור שחורה, גרביונים שחורים אטומים וסוודר שנראה כמו פרוות אנגורה ש

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully