אשרי המאמין

למרות שאני מחובר לדפש מוד מאז גיל 10 בערך, ומפרגן להם גם בשנים הפחות טובות שלהם, עד לרגע זה אני לא מחזיק בכרטיס להופעה הזאת, מכל מיני סיבות. בהתחלה עוד קיוויתי לאיזו הזמנה, שהפכה להמתנה מתמשכת ומשתרכת שהפכה לחוסר אמונה, חצי תת הכרתית, שההופעה הזו לא באמת הולכת לקרות. אפילו ביום ראשון, כששוקי וייס שידר לנו את הבטחות מנהל הלהקה (היהודי!) האמנתי, אבל חיכיתי עוד קצת. הלב אמר יאללה לקסטל, אבל המוח לא באמת קנה את זה.

איזה סיכוי באמת היה לנו שלהקה בינלאומית, שכוחה עדיין במותניה, תבוא אלינו בזמן שחצי מדינה (שלא לדבר על השכנה מהצפון) בלהבות? קיווינו, התפללנו וסגרנו וירטואלית את האוזניים שלנו ושל הלהקה, כשאנחנו משננים לעצמנו את המנטרה: "זה רק ברצועת עזה ובשדרות, אולי אשקלון; זה רק בצפון, בקריית שמונה, מקסימום חיפה, אולי עפולה – זה לא רלוונטי לפארק הירקון, לא רלוונטי לתל אביב". אז זהו שכן.

בוקר טוב תל אביב, המלחמה הגיעה. פיקוד העורף ממליץ לשמור על ערנות, לברר איפה יש ממ"ד (לא זה לא מקום חדש שנפתח) ובעיקר לא ללכת לדפש מוד – כי אין הופעה. בעוד בתי הקפה, הברים ובתי הקולנוע מלאים, בצפון יושבים כבר שלושה שבועות בחדרים פנימיים/מקלטים ומשתינים בבקבוקים, או לחילופין מתנחלים בדירות הצפופות של בני המשפחה שלהם במרכז, ויוצרים מתחים משפחתיים שלא יעברו שנים. לא רק שאין להם הופעות ענק בפארק, הם צריכים לסבול את רן דנקר וסקעת (הערב מופע מחבק במיוחד), ואפילו לא יכולים ללכת לסרט, כי פיקוד העורף סגר את כל בתי הקולנוע בגלל הקטיושות.

קשה מאוד להתחבר למה שקורה צפונית או דרומית ממרכז החיים השוקק שלנו. אלף שעות שידור חי ומבזקונים רצים בתחתית המסך לא משתווים לשריקה אחת של קטיושה ולשירת הסירנה שמקפיאה את הדם. למרות שהתערבתי על כך עם כמה אנשים, אולי כדאי באמת שנסראללה יוריד לנו על הראש איזה טיל, אפילו טיל נפל עם ראש בטון שינחת לו לאיטו במזרקה של כיכר רבין ויכניס גם את אנשי הרוח שחותמים על עצומות מטופשות, לחרדה אחת אמיתית, שאינה קשורה לשבוע הספר, או לפרמיירה בסנימטק.

מה חשבו לעצמם שמאלנים הזויים במיוחד, שיצאו לרחובות לצעוד ולמחות נגד המלחמה – שככה לא יבטלו את דפש מוד? מה חשבתם שמרטין גור יצפה בטלוויזיה ויגיד לעצמו: "אה, לא כולם שם בישראל בעד המלחמה הזאת, אולי בכל זאת נבוא, אפילו רק בשביל עשרת הצדיקים בסדום...". באמת חשבתם שדייב גאהן יגיד, "וואו אם ניר ברעם ודודו בוסי הרימו עצומה, אין מצב שאני מבטל עכשיו". אז זהו שלא, כי עכשיו באמת כולנו ביחד במלחמה הזאת, לחלקנו נהרס הבית והתרסק האוטו ולחלקנו רק נמחק החלום לקפוץ על אדמת הקודש לצלילי "פרסנל ג'יזס". פרופורציה תל אביב, פרופורציה.