פנקס אדום

"כשיבואו הרוסים לתל-אביב
ובקנטינות שק"ם ישבו במגפים,
כשימחו את זעת הסנטר והערף
הממחטות תהיינה חסרות,
ורחובות יהיו למגרשי חניה,
מכונות
מכונות
מכונות –
"שלום נטשה! ארץ חמה מאד
כל היום אני צמא למים.
הכיבוש היה קל מאוד.
הענין הזדרז מאד,
בין מכתב למכתב כלתה כל המלאכה.
עכשיו יושבים ומחכים.
חם, ביחוד בצהרים.
..."
(מתוך: "כשיבואו הרוסים לתל אביב", מאיר ויזלטיר)

עכשיו מגיע תורו של השיק הרוסי. המבטא הכבד, הזעם, קורפוס הספרות והשירה המרשים. האמנות הישראלית נכבשה באופן רשמי זה מכבר על ידי הדובים הכבדים מארצות הקור ולמען האמת, זה עושה לנו רק טוב. בכל זאת, מי שהוכרח לשנן את יבגני אונייגין בבית הספר ונע על הקשת שבין טולסטוי, גוגול ועד השמש העולה של מייקובסקי, מבטיח שהאמנות שלנו נמצאת בידיים טובות.

והנה קם לו מוז'יק חדש בארץ הקודש. שמו רומן באימביב - משורר מהפכה מהזן החדש, מהפכת הביבים של חוסר המשמעות, המהפכה של האזרח הקטן והמזיע. הוא משורר את חולי המדינה ועושה את זה בזעם ובמקצב סובייטי של מארש אדום.

אדי וודקה לחים מתאספים מעל רשת הרמקול, כשבאימביב מתחיל להקריא את "הלוואי וגודביי", פואמה הנמתחת לאורכו של דיסק שלם, בליווי מוסיקה מקורית משובחת מאת דני צוקרמן.
" - קופים יצאו מדעתם. ראית את החשבון שקיבלנו? / שאלתי את ריטה. / – בוא נעשה ילד, אמרה ריטה, שלא שמעה מילה מדברי. // ניגשתי לחלון והסתכלתי החוצה. קרפדה זקנה חצתה / את החצר באלכסון. // בוא נעשה ילד, אמרה ריטה." זו ההתחלה. מכאן, זה רק הולך ומסתבך.

הדבר המעניין ואולי, החדשני ביותר, בשירה הזו, היא האלימות הקיצונית באמת, כלפי שפת השירה. אולי עצם העובדה שעברית איננה שפת אמו, משחררת את המשורר מצל המכובדות המעיק על משוררים אחרים, שנחתו אל תוך לשון הקודש מרגע היוולדם.
החופש הזה מאפשר לבאימביב באמת להתעלל בשפה, להכניס מושגים וביטויים שלמשוררים אחרים קשה איתם במקרה הטוב, או אפילו לא עולים על דעתם בשאר המקרים - "מותק תבשלי כבר / לחמוד שלך / אחרי הפלאפל / הוא מרגיש מוזנח / את עם הקונסרבים / עלית לו על הנרבים / והוא בלי כוונה / ניפח לך ת'צורה".

החידוש לא נובע רק מעצם השימוש בשפה מדוברת, שכן דורות שלמים עשו זאת לפניו, אבל ההיקף הרחב והקיצוני של שעטנז השפות והשילוב בלי-משים בין חרוז ומשקל קלאסי, למגרש גרוטאות מילוני מן התחום האפור של השירה, הוא הרוח החדשה הנושבת מהשירה של באימביב, רוח שמביאה איתה ניחוחות של בושם יקר, וויסקי זול והמיץ הזה שנשאר בתחתית פח האשפה המרוקן.

רובם המוחלט של השירים כתובים אמנם בחרוז ובמשקל, אבל ספק אם באימביב יצטרף למשמרות המהפכה של "הו!". הניגון של השירים, שבא לכדי העצמה בהקראה, עליה ידובר בהמשך, הוא חלק בלתי נפרד מהחוויה הבאימביבית. המקצבים הקבועים גסים, ברורים מאוד, דיקלומיים ממש ומספקים מסגרת קשוחה לתוכן המסוגנן כל כך.

"צא מהדיכי / דיכי לא שיקי / שיקי זה שופינג // בקניונים",
השיר (שאינו חלק מהפואמה), כתוב במשקל כמעט אינפנטילי, היוצר ניגון של פרסומת רדיו. הניגוד בין השפה הלא שירית בעליל, למבנה השירי הקלאסי, מתוזמרים כל כך יפה עם הזרות, המלאכותיות והזיוף שעולים מן התוכן עצמו. אותו תזמור מושלם בין כל האלמנטים לבין התוכן הוא שהופך את השיר הזה להצלחה גדולה לטעמי .

ואם נמשיך ונעבור מצורה לתוכן, הרי המהות האמיתית, מה שבאמת מרגש אותי ברומן נמצא ללא ספק, בזעם הכנה המתפרץ אל הקורא, שאיננו רגיל בדרך כלל, למתקפה חזיתית שכזו. מדובר בזעם של מהגר ארצישראלי, בסוף האלף השני, ששונה לחלוטין מהזעם שיכולים לייצר משוררי קפה ארומה. בעוד השירה העברית מתכתבת עם ספר הספרים, השירה של באימביב מתכתבת עם מס הכנסה, פקידי ממשלה, חמסינים בצמתים ועם סוג של ריקבון תרבותי-חברתי בו אנו שרויים.

"למען עתידנו / נשכב על פנינו / והם מעלינו / עם שקל ביד / קרב כבר היום בו / יקומו עלינו / עם דולר וסטרלינג / ולא סתם בבל"ת" (מתוך "המנון").

התוכן הזה הוא גם הדבר שמבדיל את באימביב מרובה של השירה בעידן הפוסט-מודרני, שעושה שימוש בטכניקות דומות, מנסה בכל כח לחדש משהו, להתחיל דרך מקורית ובו בזמן, להתנער מכל אמירה חד משמעית.

השפה של רומן לא רזה סתם, אלא יורדת לביבים כדי לחזור עם תיאור מסע מדויק על כל החרא המשייט לו ומבעבע, והיא עושה את זה על ידי שימוש בכל הכלים השיריים שבנמצא. הרי באימביב לא ממציא כלים חדשים, אבל השילוב האמיץ בין תבניות הרחוקות כל כך אחת מהשנייה, יוצר טכניקה שיש בה חידוש ועניין אמיתי לציבור.

ואם כל זה לא די, אז רק לשבת ולהקשיב לשפה העברית, נמחצת בין גלגלי השיניים של המבטא הרוסי הכבד וקטעי המוסיקה של צוקרמן – הוא מה שהופך את כל מה שנאמר כאן לחוויה שמוכרחים לשמוע כדי להבין. הם אלו שנותנים תחושה של בעיטה רצינית בבטן בסוף הדיסק. הבעיטה הזו שנותנת אמנות טובה.

"כשיבואו הרוסים לתל אביב,
יעשו הגנרלים פנים כעוסים
אל פקודיהם החדשים.
אך אל נא תירא עמי,
אפשר להסתדר עם הרוסים."