קלאסיכיס בדגמ"ח

לפני כארבע שנים וחצי אסר אלעזר שטרן, קצין חינוך ראשי דאז, על הצגת מחזה המבוסס על ספרו של דאלטון טרמבו, "ג'וני שב משדה הקרב", בפני חיילי צה"ל. יכול להיות שהדברים שג'וני, חייל אמריקאי שמלחמת העולם הראשונה הפכה אותו לגוש בשר חסר תועלת, חושב לעצמו, הם ששכנעו אותו. הרי ככלות הכל, לא ראוי שצה"ל יביא את חייליו שלו למקום שבו מישהו מטיח בהם כי "אם מישהו אומר, מוטב למות מלשאת השפלה, הוא טיפש או שקרן...זה בסך הכל חרא טהור. החיים זה מה שחשוב. כל אלה שאומרים שאין ערך לחיים בלי דבקות בעקרונות שלמען הגשימם אתה נכון להקריב את חייך שלך, הם בסך הכל חולי רוח. וכל אותם אנשים שאומרים, ראה עוד יגיעו ימים...ואתה תצטרך להלחם בשביל לא למות...גם הם אינם שפויים בדעתם. הם אומרים שהאדם צריך למות כדי להציל את חייו".

ג'וני, הגרסא האולטימטיבית של הנביא העיוור המוכר מהטרגדיה היוונית, חושב דברים אלו בעודו שוכב בבית חולים כמוח בתוך קופסה, תודעה כלואה בתוך גוף אילם, עיוור וחרש, מעוות פנים וחסר גפיים, אשר הטרגדיה האישית שלו הביאה יחד עימה גם מחשבה זכה ובהירה, אשר רואה סוף סוף את האיוולת שבמלחמה, כל מלחמה שהיא. את מה שג'וני חסר החושים מצליח לראות, כושלים היום מלהבין הרמטכ"ל דן חלוץ, שהביא את הזלזול בחיי אדם לשיאים חדשים, ושר הביטחון עמיר פרץ, שהזדרז למחוק את המילה "רווחה" מעל שפמו, ולחקוק במקומה את שמו של נסראללה. ייתכן שהשניים טרם קראו את הספר, או שהתוכן המטריד שלו גורם להם חוסר נוחות, אבל יש עוד הצעות לספרים שהשניים לא קראו, שיכולים לעשות להם, לנו ולשכנינו רק טוב.

כדאי לשני המנהיגים הללו לתפוס בין ישיבת מטכ"ל אחת לשניה את "במערב אין כל חדש", ספרו של אריך מריה רמרק, המגולל את חוויותיו של חייל גרמני במלחמת העולם הראשונה, בחזית הגרמנית המערבית. עבור דור שלם של גרמנים הפך הספר הזה לסמל לעיקשות לאומית ילדותית, אשר בשמה נשלחו ילדים משערי בית הספר אל החזית, בעוד העורף המתלהם והמנהיגים האדישים רואים בהם קורבן הכרחי לטובת היעדים הנשגבים שהציבה גרמניה לעצמה. יעדים אלה, כזכור, נשכחו מייד, לפחות ל-20 שנה, יחד עם גיבור הספר וחבריו שמתו כדי להשיגם.

אם גם הספר הזה הוא רציני מדי בשביל שני הגנרלים, "מלכוד 22" של ג'וזף הלר יביא ללא ספק חיוך לשפתיהם בשעות הקשות. האבסורד המגוחך של המלחמה והציניות המיואשת והמושחזת של יוסריאן וחבריו, חיילי מלחמת העולם השנייה הכלואים בתוך התרחשות סתומה וחסרת מוצא בה החוק הצבאי עומד מעל להיגיון ולשכל הישר, יכולים להוות אתנחתא קומית בין הפגזה להפגזה. אם כי, כמובן, כדאי לשניים, ולכם, להתעמק גם מעבר לחיוך המריר, ולחשוב על הטיפשות הצבאית, אותו מלכוד מגוחך ושרירותי שהפך לקלישאה, שמונעת מבני האדם בשני צדדי המתרס להגשים את מטרתם הפשוטה והמובנת מאליה - להפסיק להילחם.

אם מלחמות העולם הם היסטוריה עתיקה וחסרת הקשר בשבילם, כדאי להם לפנות אל הספר הרלוונטי ביותר שאפשר לקרא היום, "אם יש גן עדן" של רון לשם, שמספר על החיילים האחרונים ששירתו בלבנון, נכון להיום לפני שלושה שבועות. זו לי הפעם השלישית לכתוב על הספר הזה, ומפעם לפעם אני מצמצם את הביקורת ומרחיב את התשבחות. כדאי לרמטכ"לים להגיע אל סוף הספר, שם, "שמונה עשרה שנים אחרי שחצו את השער לתוך לבנון", פונים חיילי צה"ל בכיוון ההפוך – החוצה, והגיבור, מלא חרטה, ממלמל לעבר חברו הפצוע "אם רק היינו יוצאים משם קודם...", ונענה על ידי חברו ש"לא, העיקר שנגמר...יהיה טוב, העיקר שנגמר".

אבל מה אני מדבר – אם יש שניים שאין להם זמן לקרא היום, זה השניים האלו. אז אפשר לקצר תהליכים, ולחזור אל ג'וני, העיוור שרואה טוב מהם, ואומר "אם אותו דבר שלמענו נלחמו היה חשוב דיו שימותו למענו, ודאי היה מספיק חשוב עבורם שיחשבו עליו ברגעיהם האחרונים...ודאי ניחשת, לא כך היה. במותם בכו בליבם כמו תינוקות, הדברים שנלחמו למענם לא היו בם. הם חשבו על דברים המובנים לכל אדם. אמא, אשה, אבא, אח, ילד. הם מתו וליבם כמה לעוד מראה אחד של מקום הולדתם. אנא אלוהים! רק עוד פעם אחת. הם מתו, זועקים לחיות, צמאים לחיות. הם ידעו מה חשוב לאדם. הם ידעו שהחיים הם הכל והם צעקו ויבבו כשמתו. במותם הלמה רק מחשבה אחת ויחידה בראשם: אני רוצה לחיות! אני רוצה לחיות! אני רוצה לחיות!". ג'וני יודע זאת, כי הוא "הדבר הכי קרוב בעולם לאדם מת". ראוי להקשיב לו. חלוץ ופרץ חייבים לקרוא אותו. רק שייגמר כבר.