שועלים

כל הדיוט יודע כמה קל לטייל בתלם. ללכת לתיכון, לצבא, לאוניברסיטה. למצוא עבודה, לחטוף אישה, להביא ילדים. פשוט מאוד. לפני שאתם שמים לב, אתם כבר מזמזמים שירים של רמי קליינשטיין, ושוכחים שפעם הייתם נגד מלחמת לבנון, אבל היום (משיקולי הכרה ומעמד) הרבה יותר נוח וחם בקונצנזוס.

שיו שיו (Xiu Xiu) היא, ככל הנראה, הלהקה שהכי מפוצצת בכשרון ושבגלל סירובה ללכת באיזשהו תלם מוזיקלי, סובלת קשות מחוסר הכרה. כנראה שהעקימות הזו, שגורמת לך לסלוד מהתלם, היא בדיוק מה שהמוזיקה של שיו שיו עושה – היא מבלבלת, מסבכת, ממלאת בצדקנות, מטלטלת וחושפת, כמעט מבלי להתאמץ, את מה שרע ורקוב בעולם הזה, בין אם אתם בארה"ב, באירופה או במזרח התיכון.

כבר לפני כשנה, כתבתי כאן באהבה רבה על האלבום המלא הקודם שלהם, "La Foret". מאז, הם הוציאו שלל סינגלים ואי-פיז שונים, ובספטמבר, ייצא האלבום החדש שלהם, "The Air Force", שלאחר שדלף לרשת, נשלח בדחיפות מהלייבל השווה שלהם, 5RC, לתחנות רדיו ועיתונאים. מעולה, כי כבר שלושה שבועות שהוא לא יוצא לי מהמערכת, והוא הפסקול המושלם לתושבי המרכז במלחמה הנוכחית – זהו האלבום הראשון של שיו שיו שלא נכתב בעקבות טרגדיות אישיות אלא קולקטיביות, ולמרות שלל הצלילים הצורמים והקשים שבו (ויש ה-מ-ו-ן כאלו), הוא עדיין האלבום הכי קליל שיצא להם אי פעם – במונחים שלהם זה כמעט פופ.

בעצם, כל האלבום הוא מחאה אחת ענקית ומתוחכמת מאוד. השם "The Air Force" מהטל באופן מרשים במנגנון הפרסומות של גוגל – בכל פעם שיחפשו אותו, יצוצו פרסומות שקוראות להתגייס לחיל האוויר האמריקאי, מה שיגרום לצבא של דוד סם לשלם סכום עתק לגוגל, ובכך יבוזבז חלק מהכספים שאמורים ללכת למלחמות, על "קהל המעריצים של שיו שיו, שהוא אינטליגנטי ומבין בפוליטיקה עולמית וקפיטליזם", ולכן לא יתייחס לפרסומות אלו כלל.

שיו שיו הם צמד בני דודים – קרלי מקאלרוי, וג'ימי סטיוארט, ככל הנראה, המוח הגדול והמבריק ביותר בארט-רוק. בדרך כלל, המוזיקה שלהם מגיעה מתסכול עמוק ואישי, של איש בודד עם קול שברירי, שמסרב להתבגר – הוא יכול לכתוב שירי אהבה פשוטים, מלודיות מרגיעות, והמנונים סוחפים, אך במקום, הוא מכניס אותך פנימה לעולם המעוות שלו, לדיכאון הקליני שלו, לבעיות הסמים שלו, לנטיות המניות הלא ברורות שלו. איך שאתה מתחבר, איך שאתה אוהב אותו ורוצה לטובתו, הוא מעיף אותך בבעיטה על-קולית, שמתמשכת דקות שלמות, לא מרפה, וגורמת לך, כשאתה במצב מפוקפק מלכתחילה, לרוץ ולהצטמק רועד בפינת החדר.

באלבום החדש, ג'ימי נותן לנו להתקרב קרוב יותר. אפילו, ואולי בגלל, שהוא פחות מתמקד בעצמו. זהו האלבום הכי שלם שלו (או שלהם), והוא מוכיח שהוא אחד מהאומנים הבודדים שמשתבחים כשמצב רוחם מרומם יותר (יחסיות היא מילת המפתח – האיש מאושר בהרבה מנערה שבדיוק עקרו לה את הרחם, אך עצוב פי מיליון מנער בן 14 שבדיוק ראה פטמה אמיתית לראשונה). לא ברור אם זה בגלל ג'ימי, קרלי, או ההפקה המרשימה של גרג סונייר (איש דירהוף – להקת אחות של שיו שיו), אבל האלקטרוניקה שמתפרצת בשירים מסוימים היא חומר שכמעט ואפשר לרקוד איתו במועדונים. עד שמגיע הפיצוץ, כמובן.

כל קטע באלבום הזה מדהים, בלי יוצאים מן הכלל. עוד מוקדם מידי מכדי לקבוע, אך נדמה לי שזה מאסטרפיס. הקטע הפותח, "Buzz Saw", מתחיל עם נגינת פסנתר עדינה, שמובילה לשירתו הקרועה עד כאב של ג'ימי, עד שמצטרפות נקישות קשות, פעמונים, סינתיסייזר, וקולות הליווי של קרלי. הטקסט, דרך אגב, הוא על איזושהי חוויה מינית שג'ימי חסר בטחון כלפי התפקוד שלו בה; קרלי לא נשארת ברקע, וב-"Hello from Eau Claire", היא מתמודדת לראשונה בתולדות שיו שיו עם המיקרופון לגמרי בעצמה, כשמנגינה מלודית ומתוקה להפליא של קסילופון וקצת אלקטרוניקה, מלווה אותה. בעולם מושלם הוא היה הופך ללהיט, בעולם שלנו יישמעו את זה רק כמה אלפי אנשים. חבל.

"Save Me Save Me" הוא מהקטעים הכמעט-רקידים האלו שדיברתי עליהם, והטקסט המטריד שבו אכן דורש שיצילו את ג'ימי ממשהו, ובין "The Fox & The Rabbit" ל-"Wig Master" יש סתירה פנימית – הראשון הוא קטע טיפוסי לשיו שיו, עם יריות לייזר, מקצב שבור והתפרצות כבדה לקראת הסוף, אך השורה שפותחת אותו, "אני אוהב אנשים שטועים", מתנגשת עם מה שקרה ל-"Wig Master". מדובר בקטע של ספוקן וורד על כינור ואיזשהו צליל שורט. הטקסט שמוקרא בו, היה אמור להיכלל בסרט הבא של וינסנט גאלו, שייצא איפשהו ב-2007, אך ג'ימי ביטל את שיתוף הפעולה כשהוא גילה שגאלו הוא רפובליקאי. אולי הוא בכל זאת לא כל כך אוהב "אנשים שטועים".

באיזשהו מקום, הניגודים הללו, הם מה שכל כך מיוחד בשיו שיו. הם כועסים ומפויסים, פציפיסטים ואלימים, רומנטיים ואנסים, ליברלים וחסרי פתיחות לדעות אחרות. הדבר היחידי שהם דבקים בו לחלוטין, הוא בעשיית מוזיקה מדהימה – על זה, הם אף פעם לא מתפשרים.

שיו-שיו, "The Air Force" (יבוא, 5 Rue Christine)