במתמטיקה פשוטה זה עובד כך: סך מעלותיה של "מיאמי וייס", סדרת הטלוויזיה, עלה על סך מגרעותיה. סך מעלותיו של "מיאמי וייס", הסרט, נמוך בהרבה ממגרעותיו. ציפיתם לביקורת שהיא שבח וייס? קבלו מיאמי ויץ.
קשה לפרוט את תרומתה של סדרת האייטיז לתרבות הטלוויזיונית ובכלל. עם כל הצ'יזיות שבה, "מיאמי מחלק מוסר" (בכינויה הערוץ-אחדי) קבעה סטנדרטים חדשים לצילום ועריכה טלוויזיוניים, לקצב של סדרות משטרה, ותרמה בחזון העיצובי, התסריטי והמוזיקלי שלה עולם ומלואו לעשור הכעור והנפלא ההוא.
דון ג'ונסון (סוני) ופיליפ מייקל תומס (ריקו), היו למעשה המטרוסקסואלים הראשונים בהיסטוריה. ג'ונסון הוא שהמציא את היודה-לוים למיניהם, עם התספורת המעוצבת, כריות הכתפיים שנחו בקו?ליות על בגדי מעצבים איטלקים, שעוני הרולקס ומכוניות הספורט. הם היו עוגית שוקו-וניל וסמל לדו קיום, בעיר סקסית שהפכה מאז לגטו משעמם של קובנים צעירים ויהודים זקנים. כן, סוני וריקו חקקו את המונח "ספורט אלגנט", כשליסה פרץ עוד ספרה קטיושות לפני השינה. ושם, בתוך מכונות התופים והגיטרות המנסרות, השמש, הזונות והסמים, הגיע מייקל מאן אז תסריטאי ומפיק בסדרה לפסגת הקריירה הטלוויזיונית שלו, והחליט לעבור לקולנוע (אחרי ניסיון כושל עם "Manhunter" מ-1986). מאן סוגר מעגל על חשבון 35 השקלים שלכם, וחוטא להנאתכם בכל דקה ודקה. אנחנו עוד נחזור אליו.
אבודים בעיבוד
מגמת עיבודן של סדרות טלוויזיה קלאסיות לקולנוע, פושה באולפני הוליווד כזיבה בתחנה המרכזית הישנה. בשלב כזה, אמורים כבר האולפנים להבין לבדם מה עובד בתחום - ומה לא. למה בעצם לעשות עיבוד קולנועי לסדרה? איך מנצחים את הנוסחה החמקמקה הזו? בינתיים, נראה שמי שמצליח הוא זה שמוכן שלא לקחת את עצמו ברצינות יתרה ולהוסיף טוויסט: או הומוריסטי ("סטארסקי והאץ'"), או מוטרף ("המלאכיות של צ'רלי"), או מותאם למידות המוצר המקורי ("דיוקס קורעים את הזארד"); או לחלופין - לקחת בסיס-מותג ולבסס עליו משהו אחר לגמרי, תוך חשיבה ארוכת-טווח ("משימה בלתי אפשרית"). ובמקרים אחרים אפשר פשוט לדפוק את זה בגדול - ע"ע "המלאך", "סמנתה" וכן "מיאמי וייס". נכון שכל יוצר בוחר בכיוון אחר לגמרי - מה שגם נותן לעיבודים הללו לגיטימציה מסוימת וגם עושה אותם מסקרנים ושווי-הפקה. אז איך קרה שדווקא מייקל מאן, שמתיימר לשלוט בז'אנר הפשע ושמחווה ליצירה שעליה הוא עצמו חתום, נפל בגדול?
שימו לב לסטטיסטיקה מעניינת: מאן עושה סרט טוב, אחריו סרט רע וחוזר חלילה: "המוהיקני האחרון" מפתיע; "היט" מבאס; "המקור" מעולה; "עלי" סתמי; "הנוסע" ממגנט; "מיאמי וייס" - אשפה קולנועית. הנכות של מאן, מצער להגיד, שוכנת באותו מקום בו נמצאות מעלותיו מקום של אמירה אמנותית, רצינות תהומית ויומרנות אין קץ. לפעמים זה אנטי-קליימקס קיצוני ("היט"); לפעמים מצוין ("המקור"); לפעמים פורץ דרך ("הנוסע"); ולעיתים זה מחרבן לך את אמצע הקיץ (ניחשתם לבד).
בעלילת "מיאמי וייס", המתבססת באופן קלוש על רוחה של סדרת המקור, יוצאים סוני (קולין פארל) וריקו (ג'יימי פוקס) לחקירה מקיפה בארגון פשע המתעסק בהברחות, בעקבות רציחתם של סוכני FBI. לאורך כל 134 הדקות המייגעות של הסרט, נראה כי מאן החליט לכתוב שלושה פרקים ארוכים של הסדרה, ולחבר ביניהם בגסות.
"מיאמי וייס" עמוס בדיאלוגים קלושים, רגעים נלעגים וקלישאות של סדרות משטרה. פארל כמעט ומשחזר את הצגת התכלית הקטסטרופלית שלו ב"אלכסנדר"; פוקס פשוט לא מנוצל כראוי; וגלריית שחקני המשנה נעה בין מביכה למזוויעה. שימו לב לנתון המבעית הבא: ב"מיאמי וייס", מכל סרטי הקיץ, אין כוסיות. מי נתן לזה לקרות לעזאזל? מי שאמורה לספק את הליבידו הקיצי, היא השחקנית האסיאתית הכעורה גונג לי (זכרונותיה של גיישה), בתפקיד הפות הפותה של פארל. אלא שסצינות הסקס שלהם עם הפרצוף הפחוס שלה והתסרוקת המדובללת והשפם הווייט-טראשי שלו -נראות כפורנו ביתי של רד-נקס.
רק ביבי
שיתוף הפעולה של מאן עם הצלם דיון ביבי, הניב תוצר גאוני ב"הנוסע", עם שילוב של טכניקת צילום קלאסית יחד עם מצלמת היי-דפינישן דיגיטלית, שנתנה מראה כמו-תיעודי, מגורען וטורד, במסע הלילי המתעתע של טום קרוז וג'יימי פוקס בלוס אנג'לס. ביבי, צלם מוכשר שיודע לנוע בין ראזל-דאזל ("שיקגו"), לעבודה עדינה ומשורטטת היטב ("זכרונותיה של גיישה"), נתן למאן לקחת אותו רחוק מדי ב"מיאמי וייס", עם הקצנת האפקט של ההיי-דפינישן והלו?ק המחוספס והסמי-מציאותי.
כל מה שנו?סה במינון נכון ב"הנוסע", מוטח כאן ללא פרופורציות בצופים המסכנים: משחקי מצלמה, אפלה מציקה וצבעוניות עכורה ומדכאת. לרגע המסך נקי, לרגע מגורען; דקה אחת אתה שקוע בלונג-שוט קלאסי על ים רומנטי, דקה אחרי אתה אבוד בתזזית טלוויזיונית, שנראית כשידור חי של משה נוסבאום מזירת פיגוע. וחוץ מתסריט פעור, קאסט רעוע וצילום טורדני, יש גם פסקול מחריד מאת ג'ון מרפי, שבקטעי המתח נשמע כמו מש-אפ של נעימת "טווין פיקס", עם מוזיקת מעליות של ריצ'רד קליידרמן. והדובדבן שבקצפת - כריות כתפיים דחוסות בז'קט אקסטרה-מכוער על קולין פארל. טוטאל-לוס.
השאלה הגדולה והסופית, היא איך עלה סרט כמו "מיאמי וייס" 135 מיליון דולר, עם תוצר שלא שווה רבע מזה? וחשוב מכך, מה גורם למנהלי האולפנים להפקיד בידיו של מאן תקציבי ענק וכוכבי-על, מבלי לפקח באמת על המוצר הסופי - שבמקרה הזה הוא כולו משחק יומרה קולנועי-פרטי? "מיאמי וייס" ראוי לקבורת חמור, לצד הקריירה של דון ג'ונסון. ובתקווה שהסטטיסטיקה צודקת, נחכה לסרט הבא של מאן.