מדור פרסומי

טור זה מוקדש לתושבי הצפון, לאותם אנשים השוהים במקלטים וסובלים בעל כורחם מהמצב הבלתי-נסבל של הפגזות בלתי פוסקות וירידה באיכות החיים. כחלק מההתגייסות הכללית במדינה וכמחווה של רצון טוב יוצאת וואלה! תרבות במבצע חדש - "מאבדים את הצפון". שימו לב! על כל מילה שתקראו בטור זה תעביר מערכת וואלה! תרבות הברה אחת ושני עיצורים במשלוח עם חיבוק מיוחד לתושבי הצפון, בסופו של דבר אולי תהיינה להם מספיק אותיות והם אשכרה יהיו מסוגלים לפתוח את הפה ולצעוק על כולנו: "קיבינימט! די! חלאס עם הצביעות שלכם! מספיק עם החיבוקים הווירטואליים, עם הרעשים של האכפתיות, די לפינת הליטוף הזו".

אז נכון, המלחמה הזו הפתיעה את כולם בהתחלה, ובימים הראשונים גויסנו כולנו ללחימה עם קיטבג שמכיל קו מחשבה כמעט אחיד: 'ישראל אחת, ישראל חזקה וישראל תנצח'. כולם הסכימו עם ההנחה הזו: התקשורת, האזרחים, אנשי הצבא, הפוליטיקאים וגם הפרסומאים.

למעשה, במבט לאחור נדמה שהפרסומאים היו כמעט הראשונים להגיב על המצב. הרבה לפני שהצבא בכלל הבין מה קורה כאן, אם מדובר במבצע, במלחמה או בסתם "קאסמים שמאסמים", בברייק של ערוץ 2 כבר עלו פרסומות שדיברו על המצב החדש: כאלה שענו על הצורך של האנשים במידע (קמפיין פלאפון) וכאלה שאיחדו אותנו סביב מטרה משותפת (קמפיין סל המוצרים לתושבי הצפון של שופר-סל). קצת קשה להודות, אבל היה משהו כמעט תמים בפרסומות האלה, משהו צודק, מאופק, דואג, חסר כוונות, כמעט פטריוטי.

רק שהזמן חלף, ומה שהחל כפרסום עדין ומלטף הפך להטרדה מינית של ממש. הפרסום המלחמתי התפשט והגיע גם לחברות האופנה שהחליטו להתגייס ולתרום למאמץ האידיאולוגי; קמפיינים כמו זה של דן קסידי המציג על שלטי חוצות את האלטרנטיבה שלהם ל'מבצע מיוחד' ואומר כך: "בימים אלה חשוב לנו לשמח אותך: אחד פלוס אחד על כל החנות". נשאלות כמה שאלות: מי זו אותך? מדוע חשוב להם לשמח אותי? ומה הם מוכרים שם שיכול לעלות לי את המורל? שכפץ?! אולי אפוד מגן?

חברת האלקטרוניקה שארפ יצאו עם קמפיין הרואי משל עצמם. בתשדיר הטלוויזיוני הם שואלים: מה תושבי הצפון צריכים? ביצים? ירקות? כן, כל זה – וגם את המקרר הישן שלכם. אין מה לדאוג, במסגרת המבצע שלהם, שארפ ישמחו להעביר את המקרר הישן שלכם למקלטים בצפון. ורק עוד דבר אחד קטן: תואילו בטובכם לקנות מקרר שארפ קודם. למה? כי זה שארפ.

אין מה לעשות, קמפיינים כאלה מאפשרים קרקע די נוחה לוויכוח על גבולות הטעם הטוב. ככה זה כשהתפאורה הנעימה של האכפתיות נעלמת ומפנה מקום למה שנראה כמו ניצול ציני ומכוער של המצב. זה אולי הזמן לומר למפרסמים ולפרסומאים: עברתם את הגבול, אתם משתמשים במלחמה הזו לטובתכם האישית, מנסים לעשות עוד רווח על גבו של הצרכן, או במקרה זה על עורפו – ופשוט חבל, בעיקר בגלל שנדמה שגם ללא ההתערבות שלכם המצב מספיק מורכב.