רמזו לי בעדינות שכדאי לי השבוע להתייחס במדור לאם.טי.וי כי זה מה שהולך עכשיו. אם.טי.וי, כידוע, חוגגת 25, וכולם מצדיעים לערוץ, מבקרים אותו, בוחנים את תפקידו המשתנה בתעשיית המוזיקה לאורך שנות קיומו, מחשבים את סיכוייו לשרוד. אני רק רציתי לדבר על תכנית אחת קטנה וחשובה שהייתה פעם (ועדיין קיימת בגרסה כלשהי) שקראו לה "120 דקות".
"120 דקות" התחילה, מסתבר, בארצות הברית ב-1986, במטרה לתת לצופים הצצה שבועית לעולם המוסיקה האלטרנטיבית, כפי שהוא משתקף באוזניהן של תחנות הרדיו של הקולג'ים. איפה אנחנו היינו ואיפה אמריקה הייתה ב-86'? הכי קרוב לאמריקה שהגענו אז היה זוג ריבוק מהדיוטי פרי וטי-שרט של "Cats". אנחנו קיבלנו את "120 דקות" מאוחר יותר, ולא בגירסה האמריקאית, אלא בזו האירופאית.
קשה להתחבר לתחושה הזאת עכשיו, אחרי כל מה שקרה - אחרי שנירוונה מוטטו סופית את הגבול בין מיינסטרים לשוליים, אחרי שקורט קוביין הפך לקורבן הרשמי של טשטוש הגבול המסוכן הזה, אחרי שסממנים חיצוניים של תרבות נגד הפכו לכלי משחק בידי התאגידים הגדולים, אחרי שהמון מילים איבדו את המשמעות המקורית שלהן וקיבלו משמעויות חדשות, אחרי שהאינטרנט שינה עבור צרכני המוסיקה את חוקי המשחק וביטל כמעט לחלוטין את המסתורין, המתח וחדוות הגילוי האותנטיים של מוסיקה חדשה ולא מוכרת, אחרי שאינפורמציה התחילה לזרום בחופשיות או לפחות בחופשיות לכאורה. היום זה אולי נשמע כמו בדיחה גרועה, אבל פעם צמד המילים "מוזיקה אלטרנטיבית" הילך קסם על מי שהחיישנים שלו היו פתוחים לקלוט אותו. אולי גם אז זאת הייתה אשליה, אבל התחושה הייתה שקיים מרכז, וכדי להתמודד איתו צרכן המוזיקה השפוי זקוק לאלטרנטיבה כמו שהוא זקוק לאוויר לנשימה.
בתחילת שנות התשעים לא היו בישראל יותר מדי אופציות להשיג מידע על מוזיקה חדשה ומעניינת - כמה חנויות תקליטים שמייבאות גיליונות של עיתוני מוסיקה מחו"ל באיחור קל, כמה מובלעות רדיו נדירות וזהו פחות או יותר. ואז הגיעה אלינו "120 דקות" בהנחיית פול קינג, שהחיוך הג'נטלמני המאופק ושובה הלב שלו זרח בעונג כנה על כל פנינה אלטרנטיבית חדשה שהותר לו לחלוק עם העולם, במסגרת המובלעת השבועית הקטנה שצמחה בלוח השידורים של אם.טי.וי אירופה, ערוץ שכלל באותה תקופה בעיקר קליפים של אייס אוף בייס. קינג הוחלף בהמשך על ידי מיילס האנט מלהקת האינדי הבריטית החמודה Wonderstuff, ובמקביל שודרה גם "אלטרנטיב ניישן" עם היפיוף ההוא עם הבלורית, חבר של אביב גפן, טובי איימס (שהחליפה את "פוסט מודרן" עם פיפ דאן).
כבר מהפרומואים של "120 דקות" - ניק קייב, בליקסה ברגלד, ת'רסטון מור ומארק אי סמית מפהק - היה אפשר אז להתעלף. לפעמים היו אורחים באולפן ובעיקר היו המון קליפים. נויז, אינדי בריטי, רוק גותי, מנצ'סטר, פוסט פאנק, מה שאתם רוצים. הפלייליסט של "120 דקות" לאורך השנים באמת היה מאוד אקלקטי וכלל פחות או יותר כל מה שחובב מוסיקה אלטרנטיבית יכול לרצות. איפה עוד אפשר היה לראות את הקליפ המצחיק של "Don't Let's Start" של They Might Be Giants (שכמו רוב הקליפים שלהם צולם במהירות איטית והוקרן במהירות כפולה) לצד, נגיד, הקליפ המופרע עם הגמד של Cop Shoot Cop ל"שטר של עשר דולר"?
הקליפ שכנראה מייצג יותר טוב מכל אחד אחר את "120 דקות" היה הקליפ ל"Television: The Drug of the Nation" - המנון האנטי-טלוויזיה של הרכב ההיפ הופ הפוליטי The Disposable Heroes of Hiphoprisy . הקליפ הזה שילב את האסתטיקה המקובלת לקליפים אלטרנטיביים מתחילת שנות התשעים - אימג'ים מטושטשים ולא ברורים - עם מסרים חתרניים. וכשזה מגיע למסרים חתרניים, הכי מעולה היה כשהם היו חתרניים בכיף, כמו בקליפ ל "Been Caught Stealing" של ג'יינס אדיקשן, עם הגנב שנכנס לסופר כשהוא מחופש לאישה בהריון ודוחף גזרים ואננס מתחת לשמלה. קלאסיקה.
מכיוון שקצרה היריעה מלהכיל את כל הקליפים והלהקות שעברו בתכנית לאורך השנים, אני ממליצה בחום להתענג על הפלייליסטים של "120 דקות" האמריקאי, ואולי להזכר באמצעותם בכמה דברים ששכחתם להוריד בסולסיק (קישור מצורף מתחת).