שעה ועשרים של דוקומנטציה ישראלית, מתוכה כמה דקות של קטעי מעבר אנימטוריים בקצב השעשוע, חצי שעה רון מיברג ורונאל פישר באוטו עם קרלי סיימון ועוד כמה חבר'ה מהסבנטיז (האחים אולמן בג'ננה, הם אף פעם לא תיארו לעצמם שמישהו מקשיב לבלו-גראס בדרך איילון), שיר של אלכסנדר פן במיקס פרינג', ג'ולי שלז עם ורדה רזיאל ז'קונט, חמש דקות של הלכה, מבט לשוק מחנה יהודה ויאללה הביתה.
"המוסף", תוכנית בענייני דיומא, "מגזין תרבות ישראלית" בכיכובם של אדם ברוך ורון מיברג (עוד מעט איחוד של "מוניטין" ותביאו גם את רינו צרור ושאול אברון על הדרך), רונאל פישר, גל זייד וג'ולי שלז, עיתונאים, במאים, שחקנים והוגי דעות. באותה שעה משודרת בערוץ הראשון התוכנית "בטברנה" עם מיכל זוארץ ובערוץ השני "הג'וקר" עם צביקה הדר. כש"המבקרים" של מיברג ופישר, חלק א' של "המוסף", מתחילה את צעדיה הראשונים על המסך, מיכל זוארץ כבר עם הידיים בשמיים ואצל צביקה הדר איזה אחד מריץ דחקות על גרוזינים, כך שהשניים עסוקים בעצם במלאכת שכנע את המשוכנעים בשמורת הטבע רוויית התרבות של ערוץ 8 שאך בקושי יכולה להתחרות בגירויים העממיים שהטלוויזיה מציעה להמוני בית ישראל.
והשאלה החשובה היא: אם בתרבות ישראלית עסקינן, האם לא מוטב היה לעסוק בגווניה השונים דווקא מתוך מקדש הרייטינג של הערוץ השני, משל היית מלבי קר ביום של חמסין, במקום למתג את עצמך בנישה של פטריות כמהין מעמדיות? דילמה.
ראשית כל, יש כאן עדות לסגידה לאקסצנטרי ותהליך של קיציסיזציה ברורה: מיברג ופישר מראיינים את טוני הדייג באייטם שכמו לקוח מלב המאפליה של טל פרידמן, ג'ולי שלז מתעדת את ורדה רזיאל ז'קונט ולא מחדשת דבר וחצי דבר על דמותה הסהרורית, כך שכל הזמן שמוקדש לפסיכולוגית הרדיופונית הזאת שווה לחמש דקות של צחוקים ב"חלומות בהקיציס". תובנות גדולות או גילויים אנושיים אין כאן.
שנית, "המבקרים" של מיברג ופישר יכול להיות מסע לתוך עולם ישראלי אישי של שניים שלא בהכרח קשורים לנראטיב המקומי. בזה כוחה ובזה הפספוס. בתוכנית הראשונה קיבלנו בעיקר דיאלוגים הזויים ופוקוס מתנדנד (אורי מילשטיין שרואיין בפתיחה, עשב שוטה מהימין הסהרורי שחולה על הצמה של מרגלית מעניין בעיקר ת'תחת של עצמו). אם התוכניות הבאות ינועו בין דגים מלוחים, לינרד סקינרד, בוב דילן, אנטריקוט עסיסי, ביקורת חברתית, תלאות גיל המעבר וכל מה שרק ירצו, הפרסונלי לא יהיה בנאלי והאליטה לא תהיה בפיתה, כפי שעלול להשתמע מהפרק הראשון.
שלישית, נדמה שכל העסק ארוך מדי. חלוקה מנדטורית של "המוסף" לכמה תוכניות היתה מועילה לצופה שעומד מבולבל מול ניסיון, מעניין ככל שיהיה, להעלות את ישראל על פלטה לוהטת. תוסיפו לכך את קטעי המעבר של עמוס רונן וסמדר פיש-אוחנה (שמתנהלת בכזה כאילו סטייל, ממש לא מצחיק), דמויות מצוירות פיקטיביות שאמורות לאוורר אבל כושלות במשימה, והרי לכם סיבה מספיק טובה לפילוג.
רביעית, אדם ברוך מספק תובנות מעולם ההלכה לימינו אנו כמו היה דניס רוס של עולם המקרא המתווך בינינו לבין המצפון היהודי שלנו.
חמישית, גל זייד במונולוג מהווגינה של המשורר האהוב על יצחק שמיר. האם דפיקת הראש בעמוד בסוף הקטע היא מטאפורה למצב התיאטרון בארץ?
ואחרון אחרון חביב: מוני מושונוב בתיעוד של רגעי כדורסל בין אליצור חולון והאולסטאר של האן.בי.איי. מושונוב, אולי אפילו בלי כוונה, סיפק את רגע השיא של "המוסף". אנושי, לאומי, קטן ומרגש, הוא הגשים את כל מה שכל האחרים רצו להשיג: רסיסים של חיים דרך פריזמה של מקום. מזל של מתחילים או סתם יציאה של הבאבא בובא?
אליטה בפיתה
29.7.2001 / 10:24