יוצא מן הכלל

מישהו אמר לי פעם שלהקה היא טובה כמו המתופף שלה, כלומר לא תמצא להקה טובה עם מתופף רע. קווין, מטאליקה ופינק פלויד הן דוגמאות לכך שתמיד יהיו יוצאים מן הכלל.

מישהו אחר אמר לי פעם שאין שיר ממש רע עם קליפ ממש טוב וההיפך בטח ובטח שלא. לטובת חגיגות רבע המאה של הזיכיון המוזיקלי/טלויזיוני החמקמק אנסה לאתר כמה

אז נכון, ברוב הקליפים של הפיקסיז יש את ההרגשה של "אנחנו משקיעים בעיקר בשירים, אתם רוצים קליפ, הנה משהו קטן שחבר שלנו עשה" אבל יש גבול לכל דבר. גם לו-פיי צריך לדעת לעשות וגם קליפים בני שוט אחד יכולים להיות טובים, אם יש מאחורייהם רעיון מעניין (מישהו זוכר את הקליפ של גאנז עם הקריוקי?). בחורה, שני בחורים רגילים ובחור שמנמן עם חולצה מפוספסת רצים אל עבר הצופים בסלואו-מושן (רע) על משטח סלעי שלוש ומשהו דקות. השיר כמובן, מעולה.

בניגוד ל-"Evidence", שהראה לכולם מטאליסט-רגוע-עם מרטיני-במצב צבירה Fאנקי-בתוך באקווריום מהו, הקליפ הראשון מתוך "King for A Day, Fool for A Lifetime", אחד האלבומים הטובים של הלהקה, אם לא הטוב ביותר, הוא די מזעזע. "Digging the Grave", אולי השיר הטוב ביותר מאותו תקליט, החזיר אותנו ויזואלית שנתיים אחורה, עם עלילת משנה אקסטרימית בלתי מובנת, גיטריסט גיבוי שבכלל לא נמצא בהקלטות האלבום (טעות נפוצה בקליפים) והרגשה כמעט סיאטלית, שמע ישראל. לא פלא שאמ. טי. וי מיעטו לשדר אותו.

אחרי ההצלחה הפנומנלית של "Seven Nation Army" ולפני ההברקה של "The Hardest Button To Button" הגיעו ג'ק ומג וויט, רווי ביקורות טובות קהל מתעצם ותהילת עולם, חמושים באחד השירים המגניבים של ברט בכרך (בביצוע מעולה), בסופיה קופולה ובקייט מוס והוציאו את אחד הקליפים הכי משעממים שמשתתפת בהם דוגמנית כוסית בבקיני (שלא לומר קייט מוס). לג'ורג' מייקל (עם סדרת סרטוני הדוגמניות שלו) לפחות לא היו יומרות אומנותיות, הוא סתם רצה לחרמן את הצופים (כי אותו כולנו יודעים מה מחרמן ושירותים ציבוריים לא מצטלמים כל כך טוב).

לשיר הראשון שהציג לעולם את הצמד "מדונה אורביט" (אחרי הסטוץ של "Justify My Love") והתהדר בקונצים דאביים-אלקטרונים, עיבודי כלי מיתר אתניים וביטים עם הדים של השבר הסורי-אפריקאי, הוקצה אחד מבמאי הקליפים המוכשרים ביותר, הלא הוא כריס קנינגהם ("All is Full of Love" של ביורק, עם הרובוטים שמתנשקים). התוצאה שביים קנינגהם, שלא מסתדר כנראה עם כל מה שנמצא מימין לאפקס טווין, ראוותנית ככל שתהה, מזכירה חפיסה של סיגריות ז'יטאן יותר מכל דבר אחר. חוץ מהמורפים המקצועיים והמטופשים ממדונה לדוברמנים, לעורבים וחזרה, אני חושב שהדבר שכולנו הכי מצטערים עליו, הוא החדרת קעקועי החינה לטיילת, קינג ג'ורג' ופסטיבל ערד.

איזה יופי! איזו יצירתיות! בין אם זו הקריצה לרובי וויליאמס בקליפ "קפיצה למים", או קליפ הבובות המצוין עם הבארביות והפוגו, או כמובן הקליפ בו מככב כריש תעשיית-מוזיקה שגורס שחברי הלהקה צריכים בכלל לחקות את ה"סטרוקס", לעשן ולקרוא לעצמם בשמות שבדיים ("מעכשיו קוראים לך סוון!". ככל הנראה מישהו בלהקה, מאחורי הלהקה, או בסוכנות בה היא חתומה, יודע להשיג קליפים טובים ומצחיקים וחברי הלהקה נראים מאוד בעניין. חבל שהם להקה לא כל כך טובה.

גם אם משווים כל אובייקט לעצמו, הרי שגם לרובי וויליאמס היו שירים חינניים הרבה יותר מהבלדה המצ'וקמקת הזו, בה בשני הפזמונים האחרונים הוא משתמש בדיוק באותו שטיק (עניין מבאס לכשעצמו). "She's the One" הוא דוגמה טובה לקליפ שממש אפשר להנות ממנו גם (ואולי עדיף) ללא ווליום. התחרות, הפציעה, ההחלפה, הפירואט המרשים והניצחון. סיפור מובן, רגשי ועממי שהתחיל את סריית ה"ספורט" של וויליאמס וגורם לנו שוב ושוב להמר על הקליפ הבא (טניס? סייף? בדמינגטון?).

בין " Evolution" ל"Oceans" (הקליפ האחרון של פרל ג'אם עד אז) עברה על פרל ג'אם תקופה לא קצרה ולא קלה: אדי ודר השמין, הסתפר והתחיל לנגן על גיטרה; מייק מקרידי השמין, הסתפר והחליף את הסטרטוקסטר בגיבסון פליינג וי; דייב קרוסן, המתופף האגדי, פינה את כסאו לג'ק איירונס. בכלל נראה היה, שהשרידים היחידים של כוכבני סיאטל החליטו שהם רוצים להיות ניל יאנג. לעומתם, על האנימטור טוד מקפרלן שרתה תקופה מוצלחת מאוד היות ו"ספון", הקומיקס שלו, זה עתה עובד לסרט והפך אותו לאושיית אנימציה עולמית. שיתוף הפעולה ביניהם הוא אחד הקליפים המושקעים, המזעזעים ומעוררי הבחילה – במובן הטוב של המילה - שנעשו באנימציה. מה שכן, הוא מלווה שיר קלישאתי, נטול התפתחות וחסר חן, שמציג זמר שונה מאוד מאותו בחור חתיך ורגיש ששר את "ג'רמי".

יש ראפ, יש ספוקן וורד, יש בוב דילן שמחליף שלטים ויש את מאיר אריאל. לעומתם, יש גם מקרים בהם ההרגשה היא שירים עם הפקה לא מוגמרת ומישהו ממלמל טקסט, שאמור לצאת מיידי חובה, או לספק ברירת מחדל של שתעורר הד "קולי". כזה הוא השיר המביך הזה, מתוך אלבומו השלישי והחלש של נורמן קוק כפטבוי סלים. למזלו של קוק, הוא מסוחבק עם ספייק ג'ונז, שבאותה תקופה – אחרי "להיות ג'ון מלקוביץ'" וערימת קליפים מרהיבים (כולל "Praise You" שהעניק לשניהם פסלונים בטקס השנתי של MTV) ולפני "אדפטיישן" – יכל לגייס לקליפ את כל מי שרצה. הוא בחר באחד האנשים עם הנוכחות הכי ממגנטת על המסך, כריסטופר ווקן, שהביא איתו, בנוסף לשארם הבלתי מתכלה שלו, גם את כישורי הריקוד הפנומנאליים שלו.